נוצרתי מאהבה

 אני יודעת שאמרתי כאן באחד הפוסטים האחרונים שמתחשק לי לכתוב יותר דברים טובים ופחות לחפור בפצעים, ואני גם יודעת שכתבתי בפוסט האחרון שאני מרגישה שאני חוזרת על עצמי, אבל בעצם עכשיו כבר לא אכפת לי. הבנתי משהו שהיה לי תמיד ברור אבל עכשיו עוד יותר- הבלוג הזה הוא טיפול עבורי. הוא תמיד נתן לי מרגוע ומקום לפרוק ולארגן מחשבות ואפילו להכיר חברים ולקבל תמיכה, אבל בימים אלו זה השתנה קצת ואני ממש לוקחת אחד אחד קשרים וסבכים מחיי ופורמת אותם, פותרת אותם, ואם זה לוקח לי חודש או חודשיים או כמה פוסטים לחזור ולעבד איזו חוויה שרדפה אותי כל החיים, אז זה בסדר גמור. לא אכפת לי מזה.

 

בהתחלה הרגשתי רע עם זה, כי הרי כתבתי שאבא שלי הוא לא אבא מכה ואני לא בת להורים אלימים, וכאילו, אני מרגישה לא בסדר עם עצמי ולא נח שאני כל כך נטפלת לאירועים החד פעמיים האלו, בזמן שיש ילדים שבאמת חווים בבית אלימות קשה ויומיומית, אבל עכשיו אני מרגישה אחרת לגבי זה. כבר זמן רב אני יודעת שכל אחד והתחתית שלו, אבל כל פעם מחדש פוגשת את זה בגוף שלי, בבשר שלי, ומבינה יותר לעומק. מה זה אומר שלכל אחד יש את התחתית שלו? כמו בהתמכרות למשל- בנאדם אחד יגיע לרחובות עם מזרק בידיים לפני שיגיע למכון הגמילה, ובנאדם אחר יהיה צמוד לבאנג ולוויד כמו אינפוזיה ויגנוב כסף מהוריו וחבריו. אישה אחת תתדרדר לזנות כדי לקנות סם יקר, אבל אישה אחרת פשוט תשכב עם כל הידידים שלה בשביל שכטה מזדמנת בערב. כל החוויות האלו קשות, כולן משאירות חותם. כולן טראומטיות. אין צורך להשוות "של מי יותר גרוע". יש גם עניין של מבנה אישיות, פרשנות המקרה, כמה בנאדם רגיש, כמה כוחות יש לו להתמודד, כמה תמיכה יש לו מבחוץ ועוד המון דברים שמשפיעים, אבל בשורה התחתונה- מותר. מותר לי לבכות על מה שבא לי ולעבד כמה שבא לי מה שאני מרגישה צורך לעבד. ללקק את הפצעים עד שיחלימו. לבחור מה ואיך לטפל בי, כי עד היום אני זו שעשיתי את זה הכי טוב.

 

ועכשיו אפשר לחזור בנחת למה שרציתי לדבר עליו.

 

אתמול בלימודים הייתה לנו סדנה בנושא פוסט טראומה. המרצה דיברה על כך שהאנשים שהכי קשה להם והכי סובלים לטווח הארוך, הם אלו שקפאו כשקרה האירוע. זה לא באשמתם, זה מנגנון אוטומטי לגמרי, ועדיין- מי שהמנגנון שלו בחר לשמור עליו באופן הזה, בעצם לא "זוכה" לפריקת האנרגיה שבבריחה/ השבת מלחמה. (FFF למי שמכיר). המרצה סיפרה שבתום מרדף לא מוצלח של אריה אחר זברה, מה שהיא עושה זה להרעיד את כל הגוף במשך כמה דקות, ואחר כך היא חוזרת לאכול דשא והכל כרגיל. ככה זברות שורדות איומי חיים חוזרים ונשנים. צריך לפרוק את האנרגיה לאנשהו. בשלב הזה בשיעור עפתי במחשבות. הייתי בכיתה אבל גם הייתי שוב באירוע ההוא. האמת, לא זכרתי איך פעלתי בדיוק. התחלתי לחשוב- מה אני בכלל זוכרת מהאירוע הזה? מה היה כפי שזכרתי ומה היה בכלל אחרת לגמרי? למרות שבעצם זה לא משנה, כי איך שפירשתי אותו זה מה שמשנה... ובכל זאת- אני יודעת שלא ברחתי ולא נלחמתי, אז כנראה שקפאתי. אני יודעת שראיתי הכל, אז מה יכולתי כבר לעשות חוץ מלעמוד קפואה ולראות? חוצמיזה הכל קרה מהר. אני זוכרת שאחר כך יצאתי מהחדר. אח שלי צחצח שיניים. לא זוכרת מה אמרתי לו- האם זה היה "אבא ואמא רבו" או "אבא הרביץ לאמא". הוא ענה לי "אז מה, תלכי לישון". לא יכולתי להבין גם בצורה המעוותת ביותר איך הוא יכול להגיב למה שאמרתי לו בכזאת אדישות. אני ממש זוכרת שזה מה שחשבתי לעצמי בראש באותו הרגע "איך אתה מסוגל? מה אתה דפוק? איך אתה לא קולט את חומרת המצב?" הייתי בת 9 והוא היה בן 11.

אמא נסגרה בחדר. כבר סיפרתי את זה כאן. לא צריך עוד פעם. אני זוכרת שאחר כך אבא היה במטבח והתפרקתי בבכי ושאלתי "עכשיו גם אתם תתגרשו, כמו לובה ושלמה?" ואבא ענה לי שלא. ובכן, בזה הוא צדק. עברו יותר מעשרים שנה והם לא התגרשו מאז. אני לא בטוחה אם מזל או חבל. אני זוכרת שבאותם ימים גירושים של ההורים היו נראים לי כמו הדבר הנורא מכל. זה לא היה נפוץ כמו היום, ובכיתה שלי היו רק שתי בנות עם הורים גרושים. זה היה נחשב דבר כזה... רע, מוזר, קצת טאבו אפילו, מקולל, מרוחק.

 

בסדנה המורה אמרה שטראומה נוצרת אצל מישהו שחווה אירוע מסוים כמאיים על שלמותו הפיזית או הרגשית. זה עשה לי איזו נחת, כאילו קיבלתי הכרה לרגע ההוא כשהייתי בת 9 והרגשתי שכל עולמי קורס עלי, אם שני הוריי שהם בעצם אני, יד ימין שלי ויד שמאל שלי, נסדקו כך באמצע. אני נזכרת פתאום שבת דודה שלי פרסמה איזה משהו באינסטגרם לא מזמן שממש העלה בי דמעות. היא אחת כזו שמתעסקת בעיקר במראה חיצוני ולא נוטה לחפור לעומק בנפש וברוח, והנה בפרסום קטן ופשוט באינסטגרם הרעידה את ליבי. היא פרסמה תמונה של התינוק שלה, בנה הבכור. הוא רק בן חודשיים. על התמונה היא כתבה "אני עצוב. אמא ואבא רבו וצעקו וזה לא נעים לי שהאנשים שיצרו אותי רבים. אני נוצרתי מאהבה ורוצה להמשיך לחיות באהבה". אני קוראת את זה שוב, ושוב עולות בי דמעות... זהו, זה כל כך פשוט. אפילו אין לי מה להוסיף יותר בנושא.

 

אה. רגע. בעצם הייתה לי פואנטה בכך שסיפרתי את כל הסיפור. הפואנטה היא שכשהאירוע הזה שב להתרחש לנגד עיני כעשר שנים מאוחר יותר, בהיותי בת 20, כבר לא קפאתי. הגבתי אחרת לגמרי. הייתי בקומה למעלה ושמעתי צעקות. ירדתי למטה "בדיוק בזמן" כשהיד שלו עפה לכיוונה. שאגתי כמו לביאה. פשוט צרחתי עליו שרק יעז לעשות את זה עוד פעם ואני קוראת למשטרה. זו לא הייתה קפיאה, גם לא בריחה. זו אפילו לא הייתה לחימה. זאת הייתה נוכחות בוערת בעוצמה. הייתי שם במאה אחוז. דיסוציאציה בתחת שלי. אני כאן ואף אחד לא ירים יד על אמא שלי. זהו. בכיתה פתאום הבנתי ש"הייתה לי הזדמנות" לעשות תיקון. זה מגוחך להסתכל על זה במונחים כאלו אבל כן. הפעם הגבתי אחרת, ויש לזה כוח. זו הייתה הבנה חשובה עבורי, בזמן שאני שמה בכיתה, חצי מקשיבה להרצאה וחצי מפליגה במחשבות ומאחה קרעים בלב.

 

עוד דבר מסקרן שקרה בסדנה הוא שלימדו אותנו את אותו הכלי בדיוק שהכפשתי בפוסט הקודם. הייתי כל כך מופתעת! מה הסיכוי שאני אכתוב על האירוע הרנדומלי הזה שקרה לי בחדר הטיפולים לפני כמה שנים, ופתאום ילמדו אותי בלימודים את הכלי הזה בדיוק? הכלי ההוא שמדמיינים טלוויזיה ומחליפים ערוצים בין אירוע טראומטי לאחד טוב. זה נחמד שעכשיו אני יודעת מה הרציונל מאחורי הכלי הזה, אבל עדיין אני מרגישה שלא אוכל להתחבר אליו. המורה רצתה לנסות את זה איתנו בכיתה ומיד אמרתי שאני מסרבת לקחת חלק כי היה לי ניסיון רע עם הכלי הזה. היא שיבחה אותי וחיזקה אותי ואמרה שזה מאד חשוב בטיפול גם לדעת לשים גבול, ושמה שעשיתי עכשיו הוא משהו חשוב וטוב מאד. משהו בי הצטער מעט שהיא לא שאלה למה היה לי עם זה ניסיון רע, כי עניין אותי לשמוע פידבק על איך שחוויתי את הכלי הזה בצורה מזעזעת, אבל מצד שני הלב שלי דפק כמו סוס מירוצים ובתכלס לא באמת יכולתי לדבר אז בסדר.

 

בנושא אחר, שגם כתבתי עליו בבלוג לאחרונה ועכשיו אני ממשיכה לפתח, חוויתי היום שוב בצורה חדשה את עניין חלוקת המשאבים שכתבתי עליו בפוסט של הניתוח. אז כתבתי כמה מופלא זה שאפשר לקחת חלק אחד מהגוף (שלי או של מישהו אחר) ולהזיז אותו למקום אחר בגוף, ובעצם לגרום לריפוי, לגרום לדברים לעבוד טוב יותר- ואפילו- בלי שיווצר מחסור במקום ממנו נלקח החלק, כי הגוף משלים את החסר לבד (טוב, לא אם מוציאים כליה, אבל כרעיון זה הקטע). היום הרגשתי את זה חזק בגינה, שזה גם התחום שמראש פגשתי את העקרון הזה בפרמקלצ'ר. יצאתי לטפח גינה מוזנחת שלא נגעו בה שנים, ופתאום קלטתי כמה אני מאושרת מכל ה"זבל" שסביבי. לקחתי שני דליים מאולתרים (גם הם מהזבל חחח, שבורים לגמרי) ומיינתי לתוכם עלים יבשים וזבל אורגני. בעצם מצאתי את עצמי מנקה את כל הרחבה של בעל הבית מעלים יבשים וקלמנטינות רקובות כדי להכין לעצמי קומפוסט וערוגות מוגבהות, מאווררות, ועשירות בחומר חביב ואורגני שיתפרק וישמח את האדמה. יצא לי לא סתם ווין ווין, אלא ווין ווין ווין ווין ווין ווין ווין... גם בעל הבית יהיה שמח כי ניקיתי לו את השטח, גם אני אהיה שמחה כי אני מגשימה את חלום גינת הירק שלי, גם כל הפסולת מצאה לה יעוד ועם חלוקת משאבים נכונה יכולתי להפיק המון ממה שלכאורה היה כלום, וגם- זו גולת הכותרת, תתכוננו- בעודי עובדת בגינה יצא השכן מהקומה למטה והתפעל. זה התחיל שיחה בינינו, שיחה שקיוויתי לה כבר חודשים, בה הוא סוף סוף מספר לי שהבת שלו אוטיסטית, ומציע לי לעבוד עימה, בתשלום. (ידעתי כבר מזמן שהיא אוטיסטית, וגם חלמתי לעבוד עימה... חיכיתי להזדמנות שהם יצאו מהארון מולי). בקיצור, עצם העבודה בגינה זה מה שפתח את השיח הלא שגרתי הזה בינינו, במקום סתם שלום-שלום במדרגות. מדהים כמה אלוהות יש בעבודת האדמה. כמה זה מניע. חשבתי תוך כדי שהפכתי אותה והזעתי שם, שרק על שני דברים אומרים "לעבוד את..."- לעבוד את השם, ולעבוד את האדמה. כל השאר זה לעבוד על.. או עם... או עבור... (לעבוד על פרויקט חדש, עבור לקוח וכו וכו). וזה לא סתם. אני חושבת שיש משותף בין עבודת אדמה ועבודת השם, והרגשתי שנפתח לי צוהר שם היום. הפכתי את האדמה וטרפתי את הקלפים. איווררתי. איפשרתי למשהו חדש לבוא. לא יודעת לאן זה ילך אבל את השיעור כבר קיבלתי. ככה המכשפה אמרה עלי, את מקבלת את השיעורים מהר ומדפדפת הלאה. מקווה בכל אופן לאפשרות פרנסה טובה ומיטיבה עם כולם.

 

זהו פחות או יותר. כתבתי הרבה לאחרונה ואני רוצה לספר שאני ממשיכה גם להקפיד ולכתוב בכל יום רשימת דברים טובים, אבל לא כאן בבלוג. זה בסדר. הכל ריפוי ויש הרבה צורות ונתיבים. מותר לי להביא כאן גם אינסוף כאב.