שלוש שש שש אפס חמש

  ישמצב לכתוב כאן פוסט סתם בשביל התירוץ לשים כאן מוזיקה?   בכל אופן לגבי המוזיקה אם אני כבר שם כאן אז רוצה כבר לתת איזו פנינה של צ'רלי מגירה שאהבתי שאמר.. כשהחזיק את החליפה המסוגננת שתמיד הופיע עימה וקרא לה "מדים" ודיבר על משמעת בהקשר למוזיקה וליצירה שלך. על לקחת את זה סופר ברצינות. זה ממש מדבר אלי בימים אלו, גם ספציפית בהקשר לגיטרה שזה חלום של מלא שנים ואני די בשוק מעצמי שאשכרה מצליחה להתמיד בו. אף פעם לא הייתי מתמידה בכלום. תמיד מתחילה דברים וזונחת כשזה נהיה מאתגר. ובסדר את התואר הצלחתי איכשהו לסיים אבל זה משהו קצת אחר. ממלאת אותי עכשיו תחושה שקצת הזכרתי בפוסט הקודם, לגבי תחושת האחריות החזקה שממלאת אותי כעת לגבי גורלי, והתחושה שעלי לפעול ובנחישות כדי שמה שאני רוצה יקרה. שהחלום יתגשם. צ'רלי החזיק גיטרה פעם ראשונה בגיל 20. סיפורים שנותנים לי תקווה 3>   אבל זה באמת ממש יותר רחב מהגיטרה, וזו רק דוגמא קטנה למשהו הרבה יותר רחב... אני מרגישה כאילו מתחילה לפצח את העניין הזה של חוסר המוטיבציה שאפף אותי שנים.. וככל הנראה יקח זמן מה לעלות על הגל ולהתייצב [כמו למשל שלקח לי ז...

לאחרונה אני תוהה [לא בפעם הראשונה, וכבר כתבתי על זה כאן בעבר] מה זה הדבר הזה שאיפשר לי החלמה ולאחרים לא? זה כוח עליון? כוח רצון? גנטיקה? סביבה? האם יש אנשים שאין להם סיכוי להחלמה? האם זה באמת עניין של החלטה? של בחירה? ואולי כן אבל חלק מהאנשים מנועים? ידיהן כבולות באזיקים? באזיקי המחלה, אולי הסביבה והאמונות הרווחות?   אני באמת לא יודע וזה מעסיק אותי. אולי בכלל מעולם לא חליתי. אולי תמיד הייתי בריא והחליתי את עצמי, כמו שילד אומר לאמא שלו שהוא לא מרגיש טוב כי הוא רוצה להשאר קצת בבית, ואז לפעמים באמת פתאום הוא לא מרגיש טוב, וגם שם לא בדיוק ברור מה הביצה ומה התרנגולת, אבל ברור שהיה צריך חיבוק ושהיה עליו להשיגו בדרכים עקלקלות מסיבות כאלו ואחרות.   לאחרונה אני שוב מרגיש שקשה לי להבין אנשים סביבי עם קשיים נפשיים עמוקים. אני מרגיש שמאז תקרית הצפע אני מסוגל להתבונן במובן מסוים מבחוץ על הדברים ואולי עקב כך הדברים האלו גם לא שולטים בי כבר יותר. אני יכול להיות אובייקטיבי וגם לעשות פעולות במרחב, כמו שלמשל ריחוק רגשי מאפשר טיפול, כמו שלמשל אמא לא יכולה להיות פסיכולוגית של הבן שלה. [אין כאן רי...

  לאחרונה קשה לי לשבת ולכתוב עוד יותר מבדרך כלל בגלל מעבר הדירה וזה שאין לי שולחן בחדר וגם האינטרנט לא עובד שם טוב, ואני לא מרגישה בנוח לשבת בסלון ולצלול לכתיבה או לצ'טים או בכללי לדברים אינטימיים. כן יצא לי לכתוב קצת לעצמי, ושוב זה בחלקים והתרחשו המון שינויים ובאמת אני מביאה את זה לכאן רק כי אני מרגישה שחשוב שזה יתועד כי זה דרך שאני עושה, גם אם אחרי חודש אני קוראת וכבר מרגישה במרחק שנות אור מהדברים שכתובים, או אפילו מאלו שכתבתי לפני שבועיים... בכל אופן רגעים שאני מגיעה בהם לכתיבה זה רגעים משמעותיים ואביא כעת חלק מהם כאן-   לפעמים קשה לי להבדיל אם אני "במקום הגבוה שלי" או שזה איזו מאניה/ניתוק מעצמי עקב חרדה ורצון "לעבור את הסיטואציה בשלום". לפעמים גם מקום של ריצוי או אפילו של "שירות" מביא אותי לעשות דברים שהם לכאורה ממש זן כאילו אני בודהה ולא בנאדם, כששמה את האדם מולי וצרכיו ממש מעל לאלו שלי ולכאורה כי שלי לא מתקיימים באותה עת כי אני בודהה בכלל ולא משנה מה אעשה אז כולי אהבה וכזה בטח בטח מה שתגיד ג'יני כאן להגשים את כל משאלותיך ובסוף זה שוב מרגיש כמ...