קזוארינה מכחילה

לאחרונה אני תוהה [לא בפעם הראשונה, וכבר כתבתי על זה כאן בעבר] מה זה הדבר הזה שאיפשר לי החלמה ולאחרים לא?

זה כוח עליון? כוח רצון? גנטיקה? סביבה? האם יש אנשים שאין להם סיכוי להחלמה? האם זה באמת עניין של החלטה? של בחירה? ואולי כן אבל חלק מהאנשים מנועים? ידיהן כבולות באזיקים? באזיקי המחלה, אולי הסביבה והאמונות הרווחות?

 

אני באמת לא יודע וזה מעסיק אותי. אולי בכלל מעולם לא חליתי. אולי תמיד הייתי בריא והחליתי את עצמי, כמו שילד אומר לאמא שלו שהוא לא מרגיש טוב כי הוא רוצה להשאר קצת בבית, ואז לפעמים באמת פתאום הוא לא מרגיש טוב, וגם שם לא בדיוק ברור מה הביצה ומה התרנגולת, אבל ברור שהיה צריך חיבוק ושהיה עליו להשיגו בדרכים עקלקלות מסיבות כאלו ואחרות.

 

לאחרונה אני שוב מרגיש שקשה לי להבין אנשים סביבי עם קשיים נפשיים עמוקים. אני מרגיש שמאז תקרית הצפע אני מסוגל להתבונן במובן מסוים מבחוץ על הדברים ואולי עקב כך הדברים האלו גם לא שולטים בי כבר יותר. אני יכול להיות אובייקטיבי וגם לעשות פעולות במרחב, כמו שלמשל ריחוק רגשי מאפשר טיפול, כמו שלמשל אמא לא יכולה להיות פסיכולוגית של הבן שלה. [אין כאן ריחוק רגשי כמובן, זו רק דוגמא].

ואם כבר הזכרתי ריחוק רגשי אז לפעמים אני נבהל מעצמי במקרים האלו, כי אני באמת מפחד לאבד מהרגישות שלי. כלומר, אני זוכר איך זה להיות בתהום. אני זוכר איך זה להחזיק עשר אגורות כל כך קרוב לעין ככה שהמטבע המסכן הזה מסוגל להסתיר שמש שלמה. אני זוכר ובכל זאת לפעמים אני מסתכל על אנשים ואני אומר לעצמי... למה? למה הם בוחרים בדרך ככ קשה?

 

וגם- האם הם בוחרים? אולי בכלל זו תוצאה של חוסר בחירה למרות שהאפשרות ישנה. כלומר, לצורך העניין יש שלוש אופציות- לבחור, לא לבחור, ולבחור שלא לבחור. אוקי בעצם זה שתיים. אולי שתיים וחצי. בכל אופן אני מדבר על אופציה ב'.

 

ואני לא מתיימר להבין, באמת. הנסיבות ככ רחבות, ככ עמוקות. אנשים לפעמים מבקשים לעבור תהומות ככ שחורות ועמוקות. אנשים לפעמים בעולם הזה בתפקיד של עץ הקזוארינה או של פטריות. הם כאן לספוח אל עצמם ולפרק את כל מה שכואב ורעיל ומת בעולם. ומי אני? אני לא באמת מתיימר להגיד מה טוב לאנשים. לפעמים אני פשוט מתכווץ לראותם סובלים כל כך... ובעיקר תוהה באמת מהמקום שלי כמטפל [שאינו רשמי, אבל בהחלט נושא מרפא] לגבי עבודה עם מתמודדי נפש והאפשרות להביא מזור לסבלם.

 

בהקשר קצת אחר שקשור אבל גם לא קשור, שמתי לב פתאום באופן בהיר יותר לשינוי שחל בי בגזרת האוסידי. אם מסתכלים על הטקסים השונים שליוו אותי במהלך השנים אפשר לגמרי לראות את תהליך ההחלמה. בקורס הרפואה האנתרופוסופית שעשיתי למדנו שבמקרים של תחלואה כפולה [ומכופלת] יש לטפל לפי סדר הגופים- מבחוץ פנימה. כלומר אם יש פריחה על הגוף או פטריה זה לא אומר שאבחר קודם כל להתחיל לטפל במשחה, בטיפול חיצוני. לא לזו הכוונה. הכוונה היא שאם יש לנו גוף פיזי, אחר כך אתרי, אחר כך אסטרלי ואחר כך אני [רוח] והבנאדם סובל מכאב פיזי אז נתחיל לטפל משם כי הכאב הפיזי הוא כמו מחסום שלא מאפשר לגשת הלאה. וככה קצת כמו במשחק מחשב, שלב אחר שלב, מגיעים לשורש. בפועל עם עצמי אני לא עובד בדיוק ככה ויש לזה דקויות וזה נשזר אחד בשני בהומאופטיה קדושה ומתערבב בנקודות המפגש, אבל זה הרעיון הכללי.

 

ולמה אני מספר את זה? [סורי הסתרבלתי קצת, נשארתי ברור לעצמי אבל לא בטוח שלכם]- שמתי לב שהטקסים שלי עברו מבחוץ פנימה. פעם הם היו מאד ניכרים לכל מי שיביט, הם היו חיצוניים וגם עסקו מאד בדברים שבעולם החיצון- חפצים, סדר וניקיון, טקסים שקשורים לישויות אחרות וכו'. הם גם היו לוקחים לי המון המון זמן, וזמן זה עניין של העולם הפיזי.

 

היום הטקסים שלי כמעט לא ניכרים לעין. מי שיביט עלי מבחוץ לא נראה לי שיוכל לנחש בקלות את המצב. הם בעיקר במישור המחשבתי-רגשי. לופים מחשבתיים, התאבססויות על קשרים שהיו לי עם אנשים וכו. חשבתי על כך שזה סימן טוב שהטקסים עברו למישורים פנימיים יותר. לכאורה זה כאילו מצב קשה יותר, כי הם כאילו "העמיקו", אבל זה לא באמת נכון. אני מרגיש שמה שהעמיק כאן זה הריפוי שלי, הדרך שעשיתי, וככל שאני עובר משלב לשלב ככה הריפוי עמוק יותר ומגיע ממש עד לשורש הדברים. אני גאה בעצמי מאד על כך.

 

מעניין שאני כותב פה יחסית הרבה מחשבות על או סי די ואובססיה למרות שביום יום מוצא שההתמודדויות שלי הן פחות בעניין הזה ויותר בעניין של להניע את עצמי לפעולה, לשמור ולתחזק את מדורת השמחה שלי, להתגבר על פחדים ועוד כלמני... אבל מניח שהאוסידי זה אינדיקטור נחמד, כי עצם מהותו היא נורא כזה... של חוקים, של שלבים, ונוח דרכו ללמוד על הדרך לרפואה שלמה, על איך השכל פועל ואיזה מניפולציות הוא מפעיל ואיך אפשר לעבוד עם זה גם בהקשרים אחרים.

 

דרך אגב התחלתי לספר כאן לפני שני פוסטים על הוסת שלי כאינדיקטור נוסף למסע שלי ולדרך, הוסת כמראה והשתקפות. אז רציתי לספר שהוסת האחרונה מאד שימחה אותי וממש שיקפה לי שעשיתי עבודה מהממת ונשארתי קרובה לעצמי וקשובה. היא הגיעה בדיוק בתאריך שחשבתי שהיא תגיע, ללא שום כאב, צלולה ויפה. אחד הדברים שאני ממש מקפידה עליהם מזה כמה חודשים הוא להתכונן שבוע לפני הוסת ולהיות באובר-רגישות ועטיפה כלפי עצמי, לזכור שאלו ימים רגישים ואני חייבת להיות האמא הכי אוהבת ושומרת בעולם עבור עצמי.

 

הבנתי שאני חייבת לשים לב לזה אחרי כמה פעמים שהפי אמ אס הביא אותי למחשבות אובדניות ומקומות נוספים קשים מאד בנפש. אני מצליחה עם זה וזו הרגשה ממש טובה להשאר מחוברת לגוף שלי, וגם לעקוב על זה מבחינת תאריכים ולדעת שזה שבוע הרכות שלי, שבוע שהגוף מתכונן, אוסף את כל מה שאגר ומתכונן לשחרר. במובן מסוים בעיני כל וסת היא תהליך של פרידה ואבל על פוטנציאל מאד גדול שיכל להתממש אבל לא התממש [כמו בעצם בכל רגע וזמן נתון- ים של אפשרויות קיימות. לאן כל זה הולך? הוסת כשלוחה של הזמן האבוד* למי שמכיר את העידן הגאוני/ברונו שולץ].

 

לא שאני רוצה עכשיו להיות אמא או משהו, אבל זה לא קשור לרצון שלי, זה משהו הרבה יותר עמוק ורחב, חכמה של גוף, שהיא כמו חכמה של אבק כוכבים. וזה גם כמשל לכל מה שנאגר בי בחודש הזה... יש בוסת מעין פורקן מאד מיוחד ואני מאמינה שלהתכונן אליו נפשית זה בכל מקרה דבר שכדאי לעשות, כי זה באמת טקס מיוחד ומשמעותי מאד של הגוף ויש לתמוך אותו מכל עבר. כי [רקלהיום] אנחנו אחד.