שלוש שש שש אפס חמש

поганка   באיזשהו מקום זה מרגיש כאילו רק כשאני מת אני חי כשאני מת החיים מתחילים, החיים קורים וכשאני חי אני מת   שיעבור כבר או יאט שאלות של זמן, פחח   אני לא עוקב אחרי הסערה האחרונה בעצם, למה תמיד אני מנסה לעקוב יאללה שתקח אותי לארץ עוץ מצידי   הריח של היקינטון מתוק כל כך, כמעט מלאכותי הנבגים שהברחתי מהצפון השאירו חותמם נתנו פריים גם ראיתי צבי ליד הבית וטרשניות בריח של כף רגל עגל   לפעמים, כשאני מת אני גם מת וכשחי חי         כבר חודש לא חולם חלומות, לא קורא או כותב או שומע מוזיקה, אני כבר מכיר את זה מהיום ההוא שקברתי את ליבי באדמה והוא התלקח תחת שמי כוכבים יש לי הרבה לכתוב, למשל על מפגש המכשפות שנכחתי בו לאחרונה שבדיוק המשיך לי את חוט השני של הפוסט הקודם-קודם אבל אני מרגיש שזה כבר לא הבית שלי. לא מרגיש בנוח לחלוק כאן יותר ולכן גם חיכיתי עד כה ולא כתבתי דבר. עכשיו מביא לכאן פיסות מההמון שכתבתי לעצמי בימים אלו.   עצוב שהבלוג הזה יגווע ככה. חלקתי כאן את הסודות הכי כמוסים, שמתי כאן את הלב שלי... אני מקווה לא להתייאש ולהמשיך לשים את הלב שלי, כ...

השמש זורחת ובתוכי יורד ברד כבד אני לא בדיוק יודע למה אולי זה החורף אפשר גם לעשות כאן שירת הסטיקר ולהגיד ש הכי חשוך לפני עלות השחר וגם ש כל העולם משתקף בטיפת מים בדמעה אולי לא רציתי שהפוסט האחרון שלי כאן יראה ככה. לא רציתי בכלל שיהיה פוסט אחרון אבל פרידות מאהובים, מי רוצה אותן בכלל דברים שלמדתי לאחרונה- להסתכל על קקטוסים בגובה עיניים לזכור שאני קקטוס בעצמי התחלתי לכתוב את הבלוג הזה בגיל 13. מה שזה אומר בעצם שיותר מחצי מהחיים שלי מתועדים כאן. זה כואב. אמנם זה רק דף אינטרנט אבל בשבילי זה הרגיש כמו בית. אני גם עצוב כי אהבתי שיש לי את הארכיון ואני יכול לשוטט בעברי מסיבות כאלו ואחרות. פעם זה היה סתם כי אני אובר-נוסטלגי אבל בהמשך זה הפך לכלי מאוד יעיל ללמידה עצמית. אני לא כל כך יודע מה לכתוב כעת. אני מבולבל. אני שותה את השמש והיא מנחמת אך לפעמים מרגיש שהקור גובר אליה. כשחשוך לפעמים זה מרגיש שלנצח למרות שיודע שלא כך. אין יאוש בעולם כלל. כשבא יאוש באה גם ההבנה, איפה נפגעתי, איפה פגעתי, ובעיקר כמה אני אוהב... כמה אני רוצה..... אולי משהו שאני רוצה להשאיר כאן לפני שאלך זה את מתנת ראיית הרנטגן- לכל...

בגיל 12 הגיעו אלי תובנות של ממש בנוגע ליעודי בעולם הזה. זו הפעם הראשונה בחיי שבעצם באופן מודע אמרתי לעצמי "זה יעודי". כמובן שאי אפשר לסכם את יעודי בעולם הזה במשפט אחד או במשימה אחת, אבל מה שאז עלה קשור במה שהיום אני קוראת לו "הגשר" שאני. באתי לגשר בין עולמות הרוח לעולמות החומר. באתי להנגיש תודעת על בשפה מאוד פשוטה ויומיומית, צנועה. לא ליחידי סגולה בלבד. בשביל זה גם קיבלתי את המתנה שמאפשרת לי למצוא שפה משותפת עם כל מני אנשים שמאוד שונים אחד מהשני. אנשים שהם גשרים זקוקים לשבילים רבים לצעוד בהם כפי שרבים הם הלבבות השונים של בני האדם.   אני יכולה להיות הרבה דברים, ללבוש הרבה דמויות, כי אני חשה מהויות, נותנת להן לפעול עלי ואז דרכי. כך אני יכולה לדבר אל כל אחד בשפתו. כך אני יכולה לזכור שמות ופרצופים היטב. ללמוד לזהות צמחים ופטריות בקלות יחסית. כשאני פוגשת צמח אני נהיית הוא לרגע. אני מרגישה בכל הגופים שלי אותו. את מבנהו הפנימי, את ההסטוריה שלו, האנטומיה. אני לא יכולה להסביר זאת במילים ובשכל, רק בתחושה...    בגיל 12 קניתי לעצמי מתנה ליום ההולדת. הלכתי לבד לחנות שאהבתי וקנית...