חוט השני בביוגרפיה של מכשפה

בגיל 12 הגיעו אלי תובנות של ממש בנוגע ליעודי בעולם הזה. זו הפעם הראשונה בחיי שבעצם באופן מודע אמרתי לעצמי "זה יעודי". כמובן שאי אפשר לסכם את יעודי בעולם הזה במשפט אחד או במשימה אחת, אבל מה שאז עלה קשור במה שהיום אני קוראת לו "הגשר" שאני. באתי לגשר בין עולמות הרוח לעולמות החומר. באתי להנגיש תודעת על בשפה מאוד פשוטה ויומיומית, צנועה. לא ליחידי סגולה בלבד. בשביל זה גם קיבלתי את המתנה שמאפשרת לי למצוא שפה משותפת עם כל מני אנשים שמאוד שונים אחד מהשני. אנשים שהם גשרים זקוקים לשבילים רבים לצעוד בהם כפי שרבים הם הלבבות השונים של בני האדם.

 

אני יכולה להיות הרבה דברים, ללבוש הרבה דמויות, כי אני חשה מהויות, נותנת להן לפעול עלי ואז דרכי. כך אני יכולה לדבר אל כל אחד בשפתו. כך אני יכולה לזכור שמות ופרצופים היטב. ללמוד לזהות צמחים ופטריות בקלות יחסית. כשאני פוגשת צמח אני נהיית הוא לרגע. אני מרגישה בכל הגופים שלי אותו. את מבנהו הפנימי, את ההסטוריה שלו, האנטומיה. אני לא יכולה להסביר זאת במילים ובשכל, רק בתחושה... 

 

בגיל 12 קניתי לעצמי מתנה ליום ההולדת. הלכתי לבד לחנות שאהבתי וקניתי שם ספר שנקרא 'וויקה- מדריך מעשי לכישוף לבן'. שמה גם שמתי עין על שרשרת יפייפיה שהרגשתי שיכולה להיות כמו קמע עבורי- שרשרת עם תליון בצורת פיה עם אבן סגולה נוצצת. השרשרת עלתה 200 שקלים שלא היו לי אז ביקשתי מדוד שלי שזו תהיה המתנת בת מצווה שלי ממנו. מצויידת בקמע ובספר המשכתי במסע שבעצם החל כבר הרבה שנים קודם לכן [מעריכה שסביב גילאי 7-9], כשהייתי יושבת ומתבוננת שעות מהחלון בדירתינו שבקומה הרביעית, ומנסה להכנס לתוך התודעות של אנשים ולגרום להם לעשות דברים פשוטים ומצחיקים כמו למשל לגרד את האף, ככה, סתם, כדי לשפשף את המיומנות שלי, כדי לדעת שהצלחתי, לא כדי לשנות עולמות או משהו.

זה היה מסע שהמשימה שלי בו הייתה [כפי שהגדרתי לעצמי אותה אז] "לגרום לאנשים להאמין שיש דברים שהם לא רואים." ובזמנו כל האמצעים היו מבחינתי כשרים. זה היה כל כך חשוב לי שלא היה לי אכפת גם לשקר ולסלף עובדות בשביל להשיג את המטרה.

 

בגיל 11, אגב, חטפתי את התקף החרדה הראשון הממש רציני שלי. כבר לפני כן סבלתי מחרדות ו"התקפונים" קטנים אבל ההוא היה משהו אחר. אחזה בי בעתה ולא יכולתי להפסיק לרעוד במשך כמה דקות. אני לא יודעת כמה. אולי 5, אולי 20... לא ידעתי אפילו שאני מפחדת. לא ידעתי מה קורה לגוף שלי ולמה אני לא יכולה להפסיק את הרעד הזה. בדיעבד הבנתי שהלכתי קצת רחוק מדי עם חקירת העולם שמעבר ושעלי להרגע קצת עם זה ולמנן. אלו היו ימים שבאו לבקר אותי בבית כלמני ישויות מטאפיזיות, ראיתי אותן, אני זוכרת שלוש בבירור. היה לי קשה להכיל בעצמי את הגודל והעוצמה של הדבר הזה, הידע הזה שרציתי להפיץ. אחרי האירוע הזה כבר ידעתי איך לשמור על עצמי יותר טוב ובאופן כללי פיתחתי גם כלמני הגנות כי הייתי ילדה עם לב פתוח וראש פתוח וילדים גם ככה חשופים יותר לישויות המשוטטות הללו.

 

פתאום נוצרה לי שרשרת זכרונות. אני הקטנה יושבת במרפסת ועושה תרגילים כדי להשפיע על תודעות של אנשים רק כדי לבחון ולשפשף את גבולותיה ויכולותיה של זו שלי. אחר כך אני בת ה-11 שחוקרת בטירוף ושותה כל פיסת מידע על החיים שמעבר לפיזי והישויות גם באות ומטלטלות ומכניסות אותי לפרופורציה וזהירות. אחר כך אני בת ה-12 שקונה קמע וספר כישוף. נוסעת לצרפת עם אבא וכל מה שמעניין אותי זה למצוא פיות. חוזרת ומספרת לאנשים זרים ברשת שאכן מצאתי אותן, למרות שלא, רק כדי שיאמינו. קודם כל שיאמינו. אחר כך אני כבר אמצא דרכים טובות יותר...אחר כך אני בת ה19, בערך, בעבודה בישיבת צוות, פוגשת לראשונה אישה מבוגרת שמספרת איך פגשה פיות וישר בתוכי נזכרת בבת ה12 הזו שהייתי והלב מתמלא נחת. זה אפשרי. זה אפשרי להיות מבוגר ולהאמין בקסם. וגם- הקסם הוא אמיתי. הוא באמת מתרחש.

 

אחר כך מכירה עוד מכשפה בעבודה ואז גם בחיי מזדמנות לי עוד ועוד מכשפות. אני מבינה שאיני לבד. אני מבינה שיש כל מני צורות למכשפות ושיש גם מכשפים. שלכל אחד יש את הקסמים שלו, שהפיות של כל אחד נראות קצת אחרת, אבל גם שיש מכנים משותפים ושפה אחת לרוח. אני לומדת קסמים מתוחכמים יותר מלגרום לאנשים לגרד את האף. אני מורידה גשמים, מפנה לעצמי את החניה הכי נוחה, מרפאת איברים פיזיים ונפשיים, לומדת להשתמש בכוחות הטבע ולרתום אותם ביחד עם כוחותיי. לא הולכת בדרך אחת. לא רק שמאניזם או טוטמיזם או וויקה או פאגאן או כריסטוס או קוונטים או שטיינר או בודהה או קרישנה או אושו או ברסלב  וכל הפרמים למינהם [היה גם איזה פרם בדרך... פרם ראוואט שהלכתי בדרכו איזו תקופה בגילאי 14-16].. עושה סלט צבעוני במיוחד לפי הטעם והריח שאני אוהבת וסוללת שביל חדש שהוא שלי...

 

כל אלו צפו בי עכשיו כשנתקלתי באיזו הרצאה על כישוף שתתקיים בסוף החודש וכתבו שם מילה או שתיים על וויקה ופתאום הכל צף לי. כבר שכחתי מאיפה באתי. כיף להזכר. כיף להרגיש שיש דרך, שיש חוט שעובר בביוגרפיה שלי מאז שאני קטנה, מכנה משותף, שמזכיר לי מי אני...

כמובן שיש עוד חוטים, עוד משימות, אבל עכשיו רציתי לכתוב על זה כי זה צף ורציתי לשתף ולתעד...