קטעים גנוזים מהחודש האחרון
поганка
באיזשהו מקום זה מרגיש כאילו רק כשאני מת אני חי
כשאני מת החיים מתחילים, החיים קורים
וכשאני חי אני מת
שיעבור כבר
או יאט
שאלות של זמן, פחח
אני לא עוקב אחרי הסערה האחרונה
בעצם, למה תמיד אני מנסה לעקוב
יאללה שתקח אותי לארץ עוץ מצידי
הריח של היקינטון מתוק כל כך, כמעט מלאכותי
הנבגים שהברחתי מהצפון השאירו חותמם
נתנו פריים
גם ראיתי צבי ליד הבית
וטרשניות בריח של כף רגל עגל
לפעמים, כשאני מת אני גם מת
וכשחי חי
כבר חודש לא חולם חלומות, לא קורא או כותב או שומע מוזיקה, אני כבר מכיר את זה מהיום ההוא שקברתי את ליבי באדמה והוא התלקח תחת שמי כוכבים
יש לי הרבה לכתוב, למשל על מפגש המכשפות שנכחתי בו לאחרונה שבדיוק המשיך לי את חוט השני של הפוסט הקודם-קודם
אבל
אני מרגיש שזה כבר לא הבית שלי. לא מרגיש בנוח לחלוק כאן יותר ולכן גם חיכיתי עד כה ולא כתבתי דבר. עכשיו מביא לכאן פיסות מההמון שכתבתי לעצמי בימים אלו.
עצוב שהבלוג הזה יגווע ככה. חלקתי כאן את הסודות הכי כמוסים, שמתי כאן את הלב שלי...
אני מקווה לא להתייאש ולהמשיך לשים את הלב שלי, ככה במלוא הדרו אם זה בבלוג אם זה במפגשים עם אנשים או עצים או אבנים או חיות. ואני מקווה להאמין לאנשים כשאומרים שאני יפה בעיניהם.
רציתי גם לכתוב על ההתבוננות המחודשת שלי על משחקים ששיחקתי בילדות, והגילויים שבאים בעקבות... גילויים שקשורים בעומק ישותי. דברים שהבאתי עימי מחיים קודמים. [שאלות של קארמה, פרספקטיבה, ו- creator] אבל זה כנראה לפעם אחרת...
לפעמים היקום פשוט אומר די, ומי אני מול זה? תרתי משמע
לא הרגשתי צורך לחקור את נפרדותי. לא רציתי גם לסגור את הבלוג. יש כל מני דברים שלא רציתי אבל אולי זה טוב שלא רק כל מה שאני רוצה קורה, כי אני קטן וכמו שילד לא יכול להחליט הכל בשביל עצמו ולדעת מה טוב לו ככה גם מבוגר, ואלוהים עכשיו החליט לתלוש אותי. להניח אותי רגע באוויר נטולת קונטקסט.
בסדר. זה כואב אבל גם מסקרן ויפה ונעים לפעמים. בעיקר מטלטל. אני משתדל להיות בעכשיו אבל לא יכול להסתיר את כמיהתי לאביב, לחודש אדר. מרגיש את הגל ששוטף את העולם כעת. צונאמי שכמותו לא נראה. כשיעבור אולי ישאיר אחריו עולם נקי ונוצץ ויקח עימו כל מה שאין בו צורך יותר. אולי ישאיר נפגעים. אולי חיים חדשים. איני יודע... סקרן וחסר סבלנות. מזל שעייף מכדי לנסות להתחרות בזמן ולעקופותו. במילא זה ידוע מראש אז איפה הפופקורן שלי? לפחות לעשות את זה בסטייל.
מהצד שלך-
באמת. בא ומת. ככה. כשאתה בא, אתה מת. לא תבוא, לא תמות. לא אמות כי אחיה ואספר מעשה יה. ואם אמות ואספר? פר שעה. פרה פרה. מותר האדם מן הבה-מה ההמשך של המשפט הזה? לחתוך את התינוק ל-2? נעשה. והלאה? כשנשא יעקב את לאה שרו לו. גם זה רק קצה הקרחון. והנחש נותר ללא גפיים הוא זוחל על הגחון. אפשר לומר שהנחש הוא סוג של ישו. ויש שיאמרו שסתם השתגעתי. מה הלאה? אות קין והבל הבלים ואחאב משתין בקיר כמו מניאק, אולי אפילו מאונן. מסכן. אבל בכל זאת. לרצוח ולירוש ולקנח בתירוש זה לא דבר של מה בכך. אני לא יודע. אני לא יודע. אם הייתי כבש הייתי מעדיף להיות נודיסט או להתאבד? אולי בעולם של הכבשים היה נוח אחד, צדיק בדורו. בירבורים, אני אומר לכם. בשורה התחתונה אתה בא ומת. בעצם זה בשורה הראשונה. אין שורה תחתונה אז סוגרים, אורזים יפה לזר עגול ומניחים על קבר של כבש דמיוני ששואל שאלות קיומיות. בסדר. גם זה קורה.
אני שרה ופתאום מרגישה משהו חדש. מרגישה מה המשמעות של לקחת חלק ממהלך מוזיקלי עבורי. פתאום ההרגשה הזאת שאני סוף סוף חלק מ. כלומר, בידיעה אני יודעת שאני חלק מ. אבל בהרגשה? במוזיקה זה נהיה ברור. זה הבנה דרך הגוף כך שאין לה עוררין. להתמזג עם הקצב. עם שאר הקולות, ואיך זה מרגיש כמו אורגזמה קיומית כשזה אשכרה מתיישב יחד.
לספר ה"תגובות פוטנציאליות של אנשים למצבים חברתיים שונים", הלא הוא המילון-לאוטיסט הנכתב ללא הרף בתוך הראש שלי,
יש להוסיף בפרק "אהבה"-
1) כשאנשים נפגעים הם עלולים להיות מכונסים ולא קשובים עקב הפגיעה.
2) אהבה של א' את ב' יכולה דווקא להרחיק את ב'.
3) יש ספר "חוקי הזוגיות והאהבה" פרימיטיבי אחד שלהשתמש בתוכנו לא מיטיב עם הנאו-ניאנדרטל. על כל זוג אוהבים לכתוב את ספר החוקים שלו, שמשתנה כל הזמן.
4) יש לקחת בחשבון סתירות אין קץ ושאין נוסחה, כיוצא מהסעיף הקודם, בכל הנוגע לאהבה.
*לא רוצה לכפות את קיומי ואהבתי על אף אחד. רוצה להרגיש נאהבת ורצויה. להרגיש באמת, לא לדעת. תובנה של גוף כמו עם המוזיקה.
שאלות נפוצות-
למה את מדברת על עצמך בלשון זכר?
א. קנאת פין
ב. אהבתי לשפה ולשירה ומתוך כך רצוני להגמיש אותה ולנער אבק ולשחק איתה ולרקוד איתה ריקוד ערום ומשוגע, להרגיש את התחושה שזה עושה לי בגוף להגיד מילה מסויימת, לכתוב מילה מסויימת, ולא רק בגוף, בעין, לפעמים האותיות הן בכלל ציור
ג. חיבור לרגע, לפעמים מרגיש יותר בן ולפעמים בת
ד. כלי להרחקת/בחינת גברים שאינני מעוניינת בהם, איך הם יגיבו לגילוי "לא נשי" מצידי ובכלל לגילויים של גמישות שאינה מקובלת
למה את לא מסתפרת? [+כל כמה זמן את חופפת? כמה זמן לא הסתפרת?]
לפני 7 שנים עשיתי קצוות וזה הגיע קצת אחרי הכתפיים. מאז לא גזרתי עד לפני 4 חודשים ששוב עשיתי קצוות. חופפת פעם בשבוע-שבועיים תלוי בעונה ובמצב הרוח [על כל המשתמע מהמילה רוח]. הנה הסיבות למה לא גוזרת-
1) כי זה מרשים ופלאי מאוד בעיני, שדבר כזה יכול לצמוח מהראש שלי. אפילו הזוי במידה מסויימת. זה מזכיר לי איזה צמח עתיק, איזה שרך קדום.
2) קצת בהמשך לסעיף הראשון, מאחר וההתייחסות שלי אל השיער היא קצת כמו אל יצור, ישות בפני עצמה, אחרי פרידות קשות מחיות שגידלתי הגעתי למסקנה שהשיער זה ככל הנראה החיה היחידה שאוכל לגדל ותמות ביחד איתי.
3) לעיתים אני מאמינה שדרך השיער אני יכולה לקלוט מידע מסוים או לתקשר בצורה כזו או אחרת, כמו צינורות להעברת מידע.
4) בהמשך ל"כוחות העל" שהוא מאפשר אני מגיעה לעניין השמשוני והנזירי, שהאמנתי שכוחי ועוצמתי טמונים ברעמתי. [זה לאו דווקא מה שאני מאמינה כעת, כל אלו, לכן קוראת לזה מיתולוגיות].
5) בענייני נזירות- לעיתים אמרתי לעצמי שאם אתמיד במשהו, כל דבר, לא משנה מה זה יהיה, בסוף זה יביא לי כסף/חוויות מעניינות/דברים טובים בכללי. יעני משהו יצא לי מזה. ברור שאם מתמידים נגיד בלעשות הירואין אז זה לא עובד ככה, אבל נו..
6) חשבתי לעצמי שאם תהיה אפוקליפסה וכל העולם יחרב ולא ישאר לי כלום אז השיער יוכל להיות בשבילי גם בגדים וגם כרית וחוטים וכל מני דברים טובים. זה משאב טבעי ממש טוב והוא מיוצר כל הזמן ואני אוהבת לנצל עד תום [או קמצנית, איך שתרצו]
7) עניין המחזמר שיער- בגלגול הקודם שלי סוג של "נחטפתי" לצבא ולא לגזור את השיער זה בשבילי גם מזכיר את העניין הזה וסוג של תיקון
תזכורות-
אין כל בושה בלהיות על חושי. בכלל, חשבתי על המילה "לתקשר" ואני חושבת שיפה שבחרו דווקא במילה הזו לתיאור המיומנות העל-חושית. כי באמת תקשורת זה דבר כל כך נשגב ורחב יותר ממה שסיפרו לנו.. [אני לא חשה בושה על כך אבל יודעת שיש כאלו שכן אז זה בשבילם].
עוד דבר- מותר לך להיות שונה. מותר לך לחולל מהומה ואי נוחות אצל אחרים. מותר לך להעדיף אותך ואת המשימה שלך.
ואחרון- אתה חופשי.
יואו ישרא עוד כאן, אז רק רציתי לשתף שרוקדת בגשם 31.12.17 16:27
המשך יבוא, יתכן
קולאז' מילים ורגעים עד הסוף
ואולי גם תמונות? כי בכל זאת, התחלתי כאן כברווזון מכוער בגיל 13 ואני חושב שנהייתי קצת ברבור 3>
צילום-עצמי
בסטודיו של פיני חמו
אני הייתי ג'ני.
ואז אסתי.
ועכשיו אדר.
מה בפרק הבא?
לא יודע אבל העיקר הפופקורן
תגובות
הוסף רשומת תגובה