שלוש שש שש אפס חמש

היום השתמשתי במצית כדי להדליק מקל קטורת. מזמן כבר לא השתמשתי במצית [עברו שלושה חודשים מאז שאני בלי סיגריות].. כשהדלקתי את האש הרגשתי תחושה משונה של כוח, אבל לא כוח במובן חיובי, כוח קצת אלים. חשבתי לעצמי שאולי זה שאריות של דברים שהאדם הקדמון היה מרגיש כשהוא היה מדליק אש ויודע שביכולתה לכלות הכל, ושעצם זה שיש לו את היכולת להדליק אותה שם כוח ואחריות רבה בידיים שלו.. או שאולי זה נבע מתוך התחברות למרדנות של הנעורים, כשסיגריות היו אמצעי להגיד "לא", לשבור גבול, לפגוע בי... יש לי הרבה מחשבות מעניינות על השימוש בסיגריות לאחרונה. יש  גם הרבה פעולות קטנות שאני עושה [להדליק מצית/לחטט באף  *פוסט קודם ] שפתאום מעלות בי איזה תחושות הומאופטיות, נשכחות, נסתרות, ומעניינות מאוד...   זה מתקשר גם לתהיות שלי על הסיגריות, שמאז שהפסקתי איתן אני מרגישה שכמו קיבלתי צרור מפתחות אל המון מגירות בתוכי שהיו נעולות עד כה. מסך העשן התפזר ויש לי גישה פתאום להמון תחושות שסירבתי להרגיש... חוויות בתוכי שקברתי והדחקתי ונערמו אחת על השניה וכבר קרסתי תחת המעמסה הזו.   כחלק מתהליך ההתנקות מניקוטין עשיתי איז...

רגשות אשמה כשאין על מה צפרדעים משוחררות למחברת ולעת עתה זה הספיק    גוף מדבר מתרחב מזדקף אומר מה נכון בלי מקום לספק או שאלות   רצון לטרוף את העולם, לעשות סוף סוף והכל, ועכשיו   גוף מעלה חום כל יומיים, מבקש לזכור שזה נפלא לגדול אבל  אחד אחד   מוות ותחייה הצפה הילוך מהיר נהרות של דמעות ושמחה גדולה   אמת שלווה ניקוי בחינה מחדש   מוכנות, בשלות, סקרנות, קוצר רוח   תת מודע צף מכה בפנים ונעלם כמו דולפין במופע קפיצות פעם מתחת למים ופעם מעל ואז כמו חלום משמעותי שנשכח עם רגע פקיחת העיניים ממתין בשקט לתורו להפציע                 14/7, 22:13-  אני לא חושבת שזה שווה פוסט נפרד אז אני כותבת את זה כאן:   הרגע הוצאתי חננה מהאף בכזו עדינות ומיומנות והרגשתי שהתבגרתי, שאני ברוכת כשרונות ואני מוכנה לעולם הזה.. ואז קמתי, וזרקתי את החננה לפח וחשבתי לעצמי- אלוהים ישמור, כ"כ הרבה תחושות, כ"כ הרבה מיומנות, והכל סביב נזלת יבשה..   מה יהיה איתי   

אני מרגישה שנגמרת לי הסבלנות לחוויה הכלכך לא נעימה בתוך גופי ומאוד רוצה לפצח כבר את החידה הזו, שאני יודעת שהיא נצחית  [או אולי לא ממש נצחית, אך לפחות עד הרגע שקיומי כבר לא יכלול בחבילה גוף פיזי] , אבל לפחות קצת כדי שיהיה לי נסבל להתקיים ביום יומי רציתי לכתוב שאם לא אצליח להתקדם קצת עם העניין הזה עוד שנה מהיום אני פשוט אתאבד אבל מה יש לי לכתוב את זה בעצם? אני לא יכולה לדעת מה יהיה בעוד שנה, למה סתם לצאת בהצהרות ועוד אלימות וקשות וחסרות תקווה שכאלו? כנראה שמה שהרגשתי זה יאוש   תמיד החוויה בתוך גופי הייתה מציקה באופן בלתי נסבל. מגיל 3, אני זוכרת, בערך מאז שיש לי קצת יכולת להשתמש בשכל שלי ונמאס  לי כבר להמנע מכל כך הרבה דברים שכל האנשים הרגילים עושים [למשל ממזונות או פעילויות] מתוך הפחד הזה שזה יעורר לי איזה גירוד או עקצוץ או כאב או חצ'קון ואתם יודעים מה, לא בא לי לא לפחד מהחצ'קון, בא לי שהוא פשוט לא יבוא נורא נמאס לי להיות רגישה כל כך, להרגיש את הגוף שלי עד לרמה מולקולארית זה פשוט מתיש ומחרפן