אני מרגישה שנגמרת לי הסבלנות לחוויה הכלכך לא נעימה בתוך גופי

ומאוד רוצה לפצח כבר את החידה הזו, שאני יודעת שהיא נצחית [או אולי לא ממש נצחית, אך לפחות עד הרגע שקיומי כבר לא יכלול בחבילה גוף פיזי], אבל לפחות קצת כדי שיהיה לי נסבל להתקיים ביום יומי

רציתי לכתוב שאם לא אצליח להתקדם קצת עם העניין הזה עוד שנה מהיום אני פשוט אתאבד

אבל מה יש לי לכתוב את זה בעצם? אני לא יכולה לדעת מה יהיה בעוד שנה, למה סתם לצאת בהצהרות ועוד אלימות וקשות וחסרות תקווה שכאלו?

כנראה שמה שהרגשתי זה יאוש

 

תמיד החוויה בתוך גופי הייתה מציקה באופן בלתי נסבל. מגיל 3, אני זוכרת, בערך מאז שיש לי קצת יכולת להשתמש בשכל שלי

ונמאס  לי כבר להמנע מכל כך הרבה דברים שכל האנשים הרגילים עושים [למשל ממזונות או פעילויות] מתוך הפחד הזה שזה יעורר לי איזה גירוד או עקצוץ או כאב או חצ'קון

ואתם יודעים מה, לא בא לי לא לפחד מהחצ'קון, בא לי שהוא פשוט לא יבוא

נורא נמאס לי להיות רגישה כל כך, להרגיש את הגוף שלי עד לרמה מולקולארית

זה פשוט מתיש ומחרפן