גמילה מניקוטין ומה שמסביב

היום השתמשתי במצית כדי להדליק מקל קטורת. מזמן כבר לא השתמשתי במצית [עברו שלושה חודשים מאז שאני בלי סיגריות]..

כשהדלקתי את האש הרגשתי תחושה משונה של כוח, אבל לא כוח במובן חיובי, כוח קצת אלים. חשבתי לעצמי שאולי זה שאריות של דברים שהאדם הקדמון היה מרגיש כשהוא היה מדליק אש ויודע שביכולתה לכלות הכל, ושעצם זה שיש לו את היכולת להדליק אותה שם כוח ואחריות רבה בידיים שלו..

או שאולי זה נבע מתוך התחברות למרדנות של הנעורים, כשסיגריות היו אמצעי להגיד "לא", לשבור גבול, לפגוע בי...

יש לי הרבה מחשבות מעניינות על השימוש בסיגריות לאחרונה. יש  גם הרבה פעולות קטנות שאני עושה [להדליק מצית/לחטט באף *פוסט קודם] שפתאום מעלות בי איזה תחושות הומאופטיות, נשכחות, נסתרות, ומעניינות מאוד...

 

זה מתקשר גם לתהיות שלי על הסיגריות, שמאז שהפסקתי איתן אני מרגישה שכמו קיבלתי צרור מפתחות אל המון מגירות בתוכי שהיו נעולות עד כה. מסך העשן התפזר ויש לי גישה פתאום להמון תחושות שסירבתי להרגיש... חוויות בתוכי שקברתי והדחקתי ונערמו אחת על השניה וכבר קרסתי תחת המעמסה הזו.

 

כחלק מתהליך ההתנקות מניקוטין עשיתי איזה חקירה קטנה עם עצמי, כמו שאני אוהבת. החלטתי להכנס למעיים של הדבר הזה ולבחון את הפרטים הקטנים, והתחלתי להתבונן מתי אנשים מדליקים סיגריה ומתי אני.

 

אני אתחיל בי, כי אני המרכז של עצמי ואני חושבת שזה ממש סבבה וזה בכלל לא קשור בנימוס או כל שיט אחר. יש מליון מעגלים ששזורים אחד בשני, אין באמת מרכז כמו שיש אינסוף מרכזים קטנים. כל אחד שמסוגל להתבונן על עצמו פנימה ועל מה שמחוצה לו [הפרדה אשלייתית אך רלוונטית לצורך העניין הזה ולעוד מלא עניינים אחרים בחיים על האדמה הזו] בעצם רואה קודם כל אותו והוא בעצם סוג של מרכז, אפילו ברמה הפיזית- אני מתבוננת מתוך עיני והדבר הראשון שאני רואה, הכי קרוב אלי, זה הפאקינג אף שלי, עדשות המשקפיים שלי, הידיים המקלידות שלי, אחר כך בא כל השאר- המחשב, השולחן, ערימת הבגדים הזו שעלי לקפל... בכל אופן, זאת הייתה הקדמה ממש ארוכה מדי כדי להסביר למה אני תמיד מתחילה בעצמי ולא במישהו אחר כפי שנהוג על פי כללי הנימוס, ואולי כל זה היה בולשיט גמור אבל תודו שזה מושקע. אה, וראוי לציין שלכל אדם האופציה והפוטנציאל להתבונן על עצמו גם אם הוא מעשן וחסר לו צרור מפתחות, אבל זה כבר לפוסט אחר.

 

איפה הייתי? אז עשיתי לי רשימה כזו, עוד לפני שהפסקתי לעשן, זה היה בערך בחודשים פברואר-מרץ. כל פעם שהוצאתי סיגריה כתבתי לי על פתק מה היה הטריגר שלי לסיגריה הזו. התחילה להיווצר לי רשימה- סיגרית בוקר, לילה, סיגרית אוכל, סקס, חירבון, טלפון, מפגש חברים, הפסקת עבודה או לימודים... אתם יודעים, אם אתם מעשנים. באחת הפעמים שכתבתי ברשימה שלי פתאום תפסתי את עצמי על חם שאני לא מדוייקת שמה וזה בעצם לא האמת. מאחורי כל דבר שכתבתי ישבה תחושה יותר עמוקה שהדחקתי, רובן במקרה שלי היו קשורות לחרדות, פחד, לחץ... [פחד לאכול, לישון, לתקשר וכו'..] שמתי לב שזה בנוי שכבות שכבות. מאחורי כל סיפור שסיפרתי לעצמי אודות הסיגריה ישב עוד סיפור, ומאחוריו עוד אחד יותר מודחק... ככה התחלתי לנבור ולזקק- מאיזה תחושות אני כל כך בורחת, וכל כך מסרבת להרגיש...לעמוד מולן, להתמודד איתן אחת ולתמיד.

כשהתבוננתי על אחרים לא העמקתי ולא ניסיתי לחפור עמוק בשכבות, אבל עדיין ראיתי כל מני דברים מעניינים כמו למשל אנשים ששומרים בקנאות על הלבד שלהם, על הזמן שלהם עם עצמם [למשל חשוב להם נורא לצאת באמצע העבודה לסיגריה... שזה בעצם תכלס לצאת להפסקה, להיות לבד, לנשום, לא חשוב שנושמים חרא, זה לא העניין..]

 

ראיתי אנשים שמפחדים משתיקה אז מוציאים סיגריה, מוטרדים מסיטואציה חברתית אז שולפים את מקל-הדיסטנס שלהם שכביכול נותן להם בטחון אבל בפועל רק מעמיק את הפחד עם כל בחירה נוספת של לא לעמוד מולו, להשרף באש הפחד ולצאת מחדש, כמו עם עצי האורן, כמו זכוכית או חימר. לא תכנס לאש- לא תהיה חזק, מוכן...

 

זה מעניין מאוד להסתכל על הקטנות, לשבת עם חבר מעשן לשיחה של כמה שעות [שבמהלכה סביר להניח שידליק כמה וכמה סיגריות] ולראות באיזה רגע בשיחה הוא הוציא את הסיגריה.. למשל הייתה לי איזה שיחה עם חברה שאני זוכרת היטב, זה היה ברור מאוד שבכל פעם שהשיחה פגעה לה בנקודות רגישות או כואבות [למשל מות החתול שלה, ביטול טיול שחכתה לו] הסיגריה נשלפה. אגב, זה מעניין לראות שלאו דווקא מדובר בתחושות של כאב או צער, לפעמים מדובר בשמחה גדולה או התרגשות שקשה להכיל, וגם שמה הסיגריה באה כדי למסך, לשכך קצת, להוריד את הווליום של ביני לבין עצמי.

 

קשה לנו להרגיש דברים מסויימים בתור מעשנים וגם לא בתור מעשנים, אבל מה ששונה אצל מעשנים זה שהם סובלים מהתמכרות בנוסף לקשיים שיש לכל אדם. בין סיגריה לסיגריה הייסורים האלו גוברים, כי הגוף דורש את הניקוטין שלו בטפטוף איטי אך מתמיד, וככה כשצף קושי רגשי מסוים הסיגריה כביכול מקלה על המצב. היא לא עושה את מות החתול נסבל יותר, היא לא מרפאת פצעים בלב, היא רק סותמת באופן זמני בהחלט את חור ההתמכרות הזה שמיד אחרי כיבוי הסיגריה יתחיל להפער מחדש ולחכות לסיגריה הבאה.

 

אני בחרתי להפסיק לעשן בין היתר כדי להיות בריאה יותר פיזית, עניין הכסף פחות הטריד אותי, אבל מה שהטריד אותי יותר מהכל בעצם היותי מעשנת היה שידעתי כמה אני פוגעת בעצמי במישור הנפשי והרוחני. אחרי שעליתי על הגל ונפטרתי מעישון הוויד האינטנסיבי והבנתי מה המשמעות של התמכרות באשר היא, הרגשתי מוכנה מספיק לעלות על הגל הבא. בחודש וחצי הראשונים היו ימים שטיפסתי על הקירות וקינאתי במעשנים, חשבתי לעצמי איזה כיף להם שהם מעשנים... ועכשיו? ממש לא. עכשיו כיף לי שאני לא  מעשנת. אני מרחמת עליהם ורוצה לעזור להם לעשות את הטובה הזו לעצמם ולצאת מזה. זה יותר פשוט ממה שזה נשמע [ההפסקה עצמה] למרות שהתהליכים הרגשיים שמלווים לזה עמוקים ומסורבלים מאוד לפעמים, ומעלים כלמני שיט מכוסה קורי עכביש מן האוב. בסופו של עניין אני נשאר מזוכך ולכן עם כל הבעתה שבעניין, אם מישהו קורא את מילותיי כעת ורוצה להפסיק לעשן, הייתי רוצה שינסה לחשוב כמה שמחה יכולה להיות בהחלטה שכזו, בצעד כזה. תרשו לעצמכם לדלג אל הדרך הזו בהתרגשות, בהשתוקקות לרגע שלא תאלצו יותר להשען על מעקה רעוע ואשלייתי שרק  מעלה  את הסיכוי שלכם ליפול. אגב, חשבתי שאפסיק לעשן ומייד הנשימה שלי תפתח והקול שלי יהיה צלול יותר והכל ינצנץ ויראה נפלא... אז לא. עברו שלושה חודשים ואני עדיין לא נושמת. הכמיהה לסיגריה כבר איננה אבל לגוף לוקח זמן לשקם את עצמו ובעניין הזה דרושה סבלנות בחוויה האישית שלי.

 

האמת, לא תכננתי בכלל לכתוב על הסיגריות אבל זה מה שיצא. רציתי גם לכתוב פה מתישהו על נזקי הבולמיה שזה משהו שאני חיה באופן יום יומי גם אחרי כ7 שנים ללא הקאות יזומות.. אבל זה גם כן לפוסט אחר נדמה לי.

 

מאז שהפסקתי לעשן זה מדהים איזה תהליך רגשי מעניין ואינטנסיבי עובר עלי. בערך בתקופה שהתחלתי את תהליך ההתנקות מניקוטין נחשפתי גם לגישה של מארי קונדו, וביחד שני אלו טלטלו לי את הנשמה וחטפתי וירוסים של חום, הקאות, שלשולים, וכולי התמלאתי קשקשים, חצ'קונים ומוגלה מכל כיוון, קיצר ממש לא סקסי ולא רומנטי, הצפה של חרא מכל הכיוונים, בוכה נהרות של דמעות והן מלוחות ממש, כמו מי ים שנשפכים לי מהעיניים ושורפים מאוד... ככה כל מה שהדחקתי במשך שנים יוצא ומתנקז החוצה מכל החורים, מכל נקבובית בעור. אין מה לעשות, לנקות זה תהליך מלוכלך מאוד.

וזה קשה ומעורר בחילה ומתיש בטירוף, אבל גם כל כך משמח ומוערך. וזה מה שקורה לבינתיים, ככה, על קצה המזלג (;

 

 

 

היו שלום בלוגרים, וקחו את זה, שזה טעם נרכש וממלא את ליבי לאחרונה

 

 

 

 

 

 

אגב, בתמונה שבפוסט הקודם אפשר לראות על הקיר יצירה שלי שמתקשרת לפוסט הזה. ביצירה רואים חנריק [חיה שהמצאתי] שמאויים להקבר תחת לבני הטטריס של האל המרושע, שהן בעצם קופסאות סיגריות מכלמני ארצות בעולם. שמחה שהצלחתי להציל את חנריקוש לפני שטבע לגמרי. 3>