שלוש שש שש אפס חמש

אז החלטתי לא מזמן שאני רוצה שיהיו לינקים בצד הבלוג שלי לכל מני יצירות או דברים אחרים שנראים לי חשובים לקורא החדש ובכלל.. עכשיו כשאני מתעסקת בזה אני רואה שזה משמעותי גם לי, ועוזר לי קצת לעקוב ולראות כמה יצרתי בעבר וכמה היום, ומה השתנה בתכנים ובצורות שאני יוצרת.. זה נחמד כי אם אי פעם ארצה לצאת עם החרא הזה לעולם אז כדאי שזה יהיה קצת מסודר, נראה לי... בכל אופן כרגע זה עדיין בליל גמור אבל לאט לאט... יהיה לי מה שנקרא "תיק עבודות" שאני גאה בו ולא מתביישת להציגו...   אני מעלה לכאן יצירות מהשנים האחרונות שחפרתי בין כלמני תיקיות במחשב ומצאתי. יתכן וכבר הופיעו כאן, אבל לא כולן ביחד-     "תחזיקי מעמד"- שרבוט שיצרתי אי שם בזמן התואר באחד השיעורים, מניחה שלפני כשלוש שנים             "דםדאיזם"- גם, שרבוט בזמן הלימודים         ברונו שולץ- היי מסתבר ששרבטתי הרבה בזמן התואר. אולי זה סיבה טובה לעשות תואר שני     ציור בפנדה שציירתי [שוב, לפני כ3 שנים] וערכתי בפוטושופ זאת אני, שם עם הצמות   ריקוד הבלבושים       צי...

למרות שבשנים האחרונות אני לובשת בעיקר פיג'מה, כשאני יוצאת לרחוב אני אוהבת להתאים את הבקבוק שלי לבגדים, ובכלל, יש לי חיבה לבקבוקים מיוחדים, ואם הבקבוק שלי לא מיוחד יכול להיות שאני אלביש אותו בבגד שיתאים לי לבגדים. לאחרונה איבדתי גם את הבקבוק הצהוב שלי וגם את הירוק, שזה ממש לא אופייני לי [לאבד דברים] וזה מתסכל. חוצמיזה אני לובשת הרבה ירוק אז מה אני אמורה לעשות בלי בקבוק ירוק? ביום שלישי נסענו לטבעון ולבשתי שחור-ירוק ולקחתי את הבקבוק הורוד כי הוא היחיד שהיה בנמצא והרגשתי ממש לא סבבה עם זה שהוא לא מתאים לבגדים. מצד שני הוא ססגוני בפני עצמו אז הייתה שם נחמה.   לפעמים אני מסתכלת על תמונות של בחורות יפות וחושבת לעצמי מה לא בסדר בפרצוף שלי, שאני לא נראית ככה... ועולות בי מחשבות אלימות כמו לגזור חתיכה מהאף כדי להקטין אותו ומחשבות פרועות כמו לעשות שוב פעם גשר או לשייף את השיניים שלי כי הן נראות לי ארוכות מדי או לחמצן את הגבות שלי או לא יודעת מה. פעם, אגב, הייתי בטוחה שאעשה כמה ניתוחים פלסטיים, ביניהם גם אחד בפופיק, כי הוא בצורה של שבלול.   לפעמים אני מסתכלת על תמונות של בחורות מכוערות ו...

אני מרגישה מכוערת ולא מוכשרת יצירתית אני כן יש לי רעיונות וגם ידיים טובות והשראה אין לי כוחות לבצע אני חצי בכל דבר שאני עושה, אפילו פחות קצת ציירת, קצת צלמת, קצת תופרת, קצת מפסלת... כשאני רואה אנשים מתפרנסים מהאמנות שלהם אני מקנאה גם כשאני רואה שהם סתם מקבלים הכרה ולאו דווקא עושים מזה כסף כלומר, שאנשים אחרים אוהבים מה שהם עושים מה אכפת לי מזה בכלל? אולי זה בסדר שאכפת אבל למה? זאת השאלה שלי למה בסדר. כל אחד רוצה את ה"אישור" הזה לראות יופי בעצמי זה נחמד אבל זה אחרת כשגם אחרים רואים אותו מה אני רוצה? להתפרנס מאמנות? אני בחיים לא אתפרנס מאמנות אם לא אשקיע בזה אם לא אדע בכלל מה אני רוצה, במה אני רוצה להשקיע אם רק אשב ואחלום הייתי רוצה להעמיק בצילום אבל- להיות צלמת? מה זה אומר? לעבוד בזה? לפרסם תערוכות? לקבל לייקים בפייסבוק? איכס על הלייקים האלו הייתי רוצה לתפור לעצמי את הבגדים, להשתפר בתפירה אבל אני לא אלך עכשיו ללמוד עיצוב אופנה מה, עבודה בעץ? כל דבר מסקרן אותי, כל דבר קצת ואני לא יודעת למה אני מרגישה צביטה בלב כל פעם כשאני רואה אומן מצליח זה לא שאני לא שמחה בשמחתם, אני כן וגם מש...

קנטאור קן טהור כן טהור לא טהור לך תזדהם תתנחם תתבשם תתנשל מעורך והצמח חדש, פרץ אהבה, מים חיים מאדמה חומה חומה בצורה סביב ליבך הרועד הרוקד לעיתים נח סתם כך מה אתה שח שח מט שח ומת   והוא: "לא משתמש בבשמים"   בשמים, גבוה בשמים תשתמש בשמיים עם יוד או שתיים לא חשוב העיקר תשתמש הם שם בשבילך, מחליפים צבעים וצורות בכל רגע, פרוסים כמו שטיח של ארנב מבותר מה אסור, מה מותר, אחר מה אתה תר תר לטירטור לטרקלין לטירה לטרף נורא בלי כבוד או מורא בלי מורה ובלי דרך בלי נזיר או נזיד עדשים מזופת או פת לחם תשוב עוד לאמא, לרחם ילד, חמד שלי תשתמש בשמים, אמא אדמה עוד תהיה אחרי שהשמיים יפלו     יש לי רק מגבות בגווני כחול. לא בכוונה, איכשהו קרה ככה. לאחת קוראים דודי והיא האהובה עלי, אחת של במבה, אחת נראית כמו וופלה ומריחה כמו מוקסיפן, ואחת סתם תכלת פשוטה.             ועוד בענייני שמים:   שָּׁמַיִם על שׁוּם מה? על שׁוּם שֶׁמָּיִם על שׁוּם שֶׁשָׁם מָּיִם לא כאן ולא פה שָׁם. ומה להם שָׁם, למָּיִם? שָׁם הם שְׂמִיכת נוֹצוֹת לבנה ואוורִירִית טוֹב ורע מתערבב...

הלב שלי נמצא בפנים בפנים בתוך הגוף ובגלל זה הוא מוגן והדברים שקורים בחוץ לא נוגעים בו. כמובן שאני עצובה לפעמים, ושהוא כואב ומתכווץ. הוא כואב ממש בעיקר כשאני נזכרת בפונצ'ה, אבל לאחרונה מרגישה שאירועי היום יום הלא קיצוניים לא יכולים להפוך אותי, ושהלב שלי התמקם לו איכשהו סוף סוף ומצא לו פוזה נוחה כמו על איזה פוף טוב, ונעים לו...   התחושה הזו די זרה לי כי אני רגילה להיות אדם היסטרי, רגילה שהכל מתהפך לי מבפנים.. לפעמים אפילו הייתי מקיאה בגלל זה, ממש פיזית הייתי מרגישה מערבולות בתוכי, הוריקן, ואז הייתי מקיאה או מאבדת את ההכרה. זה לא קרה כבר כמה שנים... זה קצת מוזר לי כשהלב שקט, כלומר שאין עצב קיצוני או שמחה קיצונית או כאב קיצוני או שומדבר קיצוני... ואז לפעמים אני מתחילה לפחד שמשהו לא בסדר, שאולי הפסקתי להרגיש, שאולי יש לי מאניה דיפרסיה, אבל אז אני אומרת לעצמי שראיתי איך נראית מאניה, וממש לא ככה היא נראית, וחוצמיזה, השמות האלו זה סתם, ויכול להיות שאם אקח ספר פסיכיאטריה יהיה לי קצת מפה וקצת משם, קצת מזה ומזה, אבל זה באמת לא אומר שום דבר, כי אני זה אני על כל המכלול, ובכלל... כל העניין הוא ש...