אני מרגישה מכוערת ולא מוכשרת

יצירתית אני כן

יש לי רעיונות וגם ידיים טובות והשראה

אין לי כוחות לבצע

אני חצי בכל דבר שאני עושה, אפילו פחות

קצת ציירת, קצת צלמת, קצת תופרת, קצת מפסלת...

כשאני רואה אנשים מתפרנסים מהאמנות שלהם אני מקנאה

גם כשאני רואה שהם סתם מקבלים הכרה ולאו דווקא עושים מזה כסף

כלומר, שאנשים אחרים אוהבים מה שהם עושים

מה אכפת לי מזה בכלל?

אולי זה בסדר שאכפת

אבל למה? זאת השאלה שלי

למה

בסדר. כל אחד רוצה את ה"אישור" הזה

לראות יופי בעצמי זה נחמד אבל זה אחרת כשגם אחרים רואים אותו

מה אני רוצה? להתפרנס מאמנות?

אני בחיים לא אתפרנס מאמנות אם לא אשקיע בזה

אם לא אדע בכלל מה אני רוצה, במה אני רוצה להשקיע

אם רק אשב ואחלום

הייתי רוצה להעמיק בצילום

אבל- להיות צלמת? מה זה אומר? לעבוד בזה? לפרסם תערוכות? לקבל לייקים בפייסבוק? איכס על הלייקים האלו

הייתי רוצה לתפור לעצמי את הבגדים, להשתפר בתפירה

אבל אני לא אלך עכשיו ללמוד עיצוב אופנה

מה, עבודה בעץ?

כל דבר מסקרן אותי, כל דבר קצת

ואני לא יודעת למה אני מרגישה צביטה בלב כל פעם כשאני רואה אומן מצליח

זה לא שאני לא שמחה בשמחתם, אני כן וגם משתדלת לתמוך ולפרגן

אבל משהו תמיד נצבט בפנים- למה זאת לא אני?

למה לי אין כוח לכלום? למה קשה לי להביא את עצמי ליצירה? להוציא את עצמי מהמיטה?

להתחיל יצירה וגם לסיים אותה

כשאני יוצרת ומשחררת מהעניין הזה של התוצאה אז זה נחמד ויותר נעים ליצור

וגם התוצאה בסופו של דבר יוצאת מעניינת ויפה לרוב

אני לא רוצה ליצור אם זה לא בא מתוכי

אני לא רוצה ליצור כי צריך, אני לא רוצה ליצור כדי להיות "אמנית מצליחה" אם אני אפילו לא יודעת מה זה אומר בשבילי

מה אני רוצה?

להיות יותר טובה במה שאני עושה, מה שזה לא יהיה.. בציור, בצילום, בתפירה

ללמוד טכניקות חדשות, למשל עבודה עם עץ, מתכות, אריגה

אבל בעיקר אני רוצה שתהיה לי את חדוות היצירה

שלא אצור בשביל כסף או תהילה

במילא תמיד היצירה בערה בי ולא שאלה אם אפשר עכשיו לבוא, כשהיא באה היא נכנסת בלי לדפוק בדלת במלוא העוצמה שלה ונותנת שואו. היא יודעת

 

אני מסתובבת כמו כלב כאן, לא מוצאת את עצמי, לא יודעת אם במבה או סיגריה או שאולי יש לי פיפי, משהו מציק. זה בטוח לא רעב כי הבטן מפוצצת, ואני יודעת שאם אדליק סיגריה אחרי 3 שכטות כבר ארצה לכבות אותה. הטלפון מצלצל וזה אהובי ואני שמחה שהוא הציל אותי מהאיבוד הזה שהייתי בו.

 

חזרתי לעבוד כי ידעתי שזה יעזור לי קצת להתחבר לעולם ולעשייה, ובאמת זה עוזר. אמנם זה לא שאני יוצרת כמו שהייתי רוצה אבל כן יותר מקודם, ככה נראה לי לפחות... בינתיים סתם, דברים קטנים, בעיקר בשביל העבודה [ציורים, תפירה וליבוד] או מתנות לאנשים.. אבל זה טוב בשבילי, כמו חימום כזה.

אוף. לפעמים אני מתלהבת מהיצירות של עצמי ואז אני עצובה שאני היחידה שרואה בהן יופי. בטוח שאף אחד לא יראה אותן בדיוק כמוני, כי ככה זה, כל אחד חווה דברים אחרת... אבל כן הייתי רוצה שזה יגע לאנשים בלב, וכן הייתי רוצה להשתפר בטכניקות מסויימות, וכן הייתי רוצה שפחות יכאב הגוף ויהיה לי פחות קשה לתפקד בעולם הזה.

מה העניין עם כל הרגישויות האלו? זה בא להגן עלי? מה זה? בשנתיים האחרונות זה ממש התגבר. כל דבר קטן שלא מדויק לי הגוף שלי נותן אותות ואומר "לא לא לא, את זה אינני מוכן לקבל". אולי זה השתכללות אבל זה קשה כי אני מרגישה שמלא אנשים אוכלים את העולם הזה בינתיים ואני מסתרבלת בתוך הרגליים של עצמי. עושה השוואות כל הזמן ומרגישה שנשארת מאחור.

אוף בסדר. אז לכל אחד יש את הקצב שלו ואת הכוח שלו ואת השעות שהוא עירני בהן. אני לא חושבת שאני עצלנית או מפונקת מדי, אבל אני מפחדת שפשוט אין בי מספיק כוח, מספיק רצון, מספיק כוח רצון, לאיודעת מספיק מה...

ונמאס לי להתייעץ עם אחרים ובכלל לפזול למה שהולך בחיים של אחרים ונמאס לי מתורות ונמאס לי לצטט את שטיינר. "שטיינר אמר" זה משחק נחמד, אבל מה אני אומרת?

 

 

---

 

 

השיר הזה לא קשור לפוסט אבל התגעגעתי אליו ובכלל לעדי רן 

 

 

ועוד אחד שכבר היה כאן בעבר בשבילכם, קוראי שאינם קיימים