שקט, חלומות, ושיפוץ נעליים
הלב שלי נמצא בפנים בפנים בתוך הגוף ובגלל זה הוא מוגן והדברים שקורים בחוץ לא נוגעים בו. כמובן שאני עצובה לפעמים, ושהוא כואב ומתכווץ. הוא כואב ממש בעיקר כשאני נזכרת בפונצ'ה, אבל לאחרונה מרגישה שאירועי היום יום הלא קיצוניים לא יכולים להפוך אותי, ושהלב שלי התמקם לו איכשהו סוף סוף ומצא לו פוזה נוחה כמו על איזה פוף טוב, ונעים לו...
התחושה הזו די זרה לי כי אני רגילה להיות אדם היסטרי, רגילה שהכל מתהפך לי מבפנים.. לפעמים אפילו הייתי מקיאה בגלל זה, ממש פיזית הייתי מרגישה מערבולות בתוכי, הוריקן, ואז הייתי מקיאה או מאבדת את ההכרה. זה לא קרה כבר כמה שנים...
זה קצת מוזר לי כשהלב שקט, כלומר שאין עצב קיצוני או שמחה קיצונית או כאב קיצוני או שומדבר קיצוני... ואז לפעמים אני מתחילה לפחד שמשהו לא בסדר, שאולי הפסקתי להרגיש, שאולי יש לי מאניה דיפרסיה, אבל אז אני אומרת לעצמי שראיתי איך נראית מאניה, וממש לא ככה היא נראית, וחוצמיזה, השמות האלו זה סתם, ויכול להיות שאם אקח ספר פסיכיאטריה יהיה לי קצת מפה וקצת משם, קצת מזה ומזה, אבל זה באמת לא אומר שום דבר, כי אני זה אני על כל המכלול, ובכלל... כל העניין הוא שאני מאוד לא רגילה להרגיש שלווה ושקט בלב, כי כמעט מעולם לא חשתי אותם, וזה מוזר, זה הכל. זה מתפרש לי לפעמים כריקנות ואני נבהלת. לא יודעת... בכל מקרה יותר נעים לי ככה, שאני יכולה לתקשר עם אנשים ולא לזעוף כל הזמן, לחייך ולתת מעצמי ולקבל אהבה, אולי להרגיש קצת יותר טובה או יפה, או סתם בסדר. גם בסדר זה הרבה בשבילי. למען האמת זה ממש המון.
לפעמים אני מרגישה שאני לא יודעת להתעייף או להודות בעייפות שלי. הקצב בתוכי מתגבר ומתגבר כמו כדור שלג ואז אני קורסת. טוב. לפעמים זה נכון אבל בעיקרון זה לא כל כך. לפעמים אני נכנסת לאיזה קצב מטורף, כנראה אני נדבקת מאמא שלי ומשאר הממהרים והלחוצים, זה מאוד משפיע עלי, אנרגיה כזאתי של אחרים.. אבל כשאני עם עצמי אני די שנטי ויש לי קצב די איטי יחסית למה שהולך כאן בארצינו, או לפחות בסביבה שאני גרה, עובדת ומסתובבת. מה שאני מנסה להגיד זה שאם לא מפריעים לי, אני די מצליחה להיות קשובה לגופי, לנוח כשהוא מבקש לנוח ולהשתולל ולפעול בעולם כשהוא מוכן ושמח לכך.
הלילה הלכתי לישון ב4 ומשהו ונרדמתי לקראת 5 בבוקר. בשעה 8 בבוקר התעוררתי אחרי שחלמתי חלום ממש מגניב מהסוג שלא היה לי כבר מלא זמן! חלום עולמי, אני אקרא לז'אנר הזה, כי זה חלומות שמלא מלא אנשים משתתפים בהם והם כאילו עוסקים בהרמוניה ובקשר הכללי שבין כל בני האדם. גם ראיתי בחלום הזה מכל הכיוונים בו זמנית ואני מאוד אוהבת חלומות כאלו, שיש כאילו מצלמות בכל מקום וכל אחת מצלמת זווית אחרת של המתרחש. ככה זה אחרי שמתים, נראה לי, במידה והתודעה ממשיכה להתקיים.. ושינה, היא דומה למוות במובנים מסוימים. כלומר.. האסטרלי+רוח לא כבולים לפיזי+אתרי ואז ההגבלות שיש לנו מבחינת איך שאנחנו רואים ותופסים את הדברים משתנות [אני לא אגיד נעלמות, כי עדיין יש הגבלות, פשוט אחרות, זה מתחלף, ולכן, אולי, התגעגעתי לכאן]... עוד אחד הדברים שמדהימים בחלומות מהסוג הזה הוא שאני יכולה לדעת מה כל אחד חושב ומרגיש בו זמנית.. בנוסף לזה שאני רואה מכל הזוויות! מרגישה כמו גיבור על חח...
בכל מקרה זה היה חלום ממש מגניב וזה היה כמו לצפות בתוכנית של נשיונל ג'אוגרפיק על דבורים או משהו אבל זה בעצם היה בני אדם, כלומר, הקטע הזה של לראות את כל התנועות והקשרים ביניהם ואיך הדברים משתלבים, מה תוקע ומבלבל ומה מכניס זרימה...
כשהתעוררתי מהחלום הייתי נורא עייפה אבל ידעתי שזה חלום חשוב ושאין מצב שאני חוזרת לישון בלי לעשות פעולה שתגרום לי לזכור אותו. מצד שני ידעתי שאם אוציא מחברת וארשום כהרגלי אז השינה תלך ממני ויהיה לי יותר קשה להרדם שנית.. אז בפעם הראשונה בחיי [או אולי השניה, אבל זו תהיה הראשונה הרשמית כי אני לא סגורה אם הייתה אחת לפניה] החלטתי להקליט בפלאפון את עצמי מספרת מה חלמתי. חשבתי לעצמי שזה פחות יעיר אותי מפעולת הכתיבה וזה באמת היה נחמד וגם מעניין אחר כך לשמוע את זה בבוקר במקום לקרוא. הקלטתי 4 דקות וגם כתבתי מעט בפלאפון וחזרתי לישון.
הנה תוכן החלום, באופן חלקי, כי בכל זאת חלק ממנו לא זכרתי:
אני בטיול שנתי, יש לנו חובש או שומר או משהו כזה. גבוה. ג'ינג'י. עיניים שחורות. לא רזה ולא שמן. בנוי היטב. לחיים מאוד ורודות. חליפה של שומרים. אנחנו מגיעים לאולם גדול, נראה כמו אולם קולנוע עם המון המון כסאות אדומים. יש הרצאה ואז הפסקה. אני כהרגלי נמצאת במקומי בדיוק בשעה שצריך לעומת אחרים שמטפטפים לשם לאט לאט. השומר נעמד מול הקהל שכבר הספיק להתיישב אחרי ההפסקה ומוציא שופר. הוא מתחיל לעשות ביטבוקס על השופר ואני נגנבת ממש ואומרת לעצמי שאף פעם לא ראיתי שילוב כזה, של ביטבוקס עם שופר. הוא ממשיך לעשות את זה במטרה למשוך את שאר החבר'ה לזרום אל האולם ולחזור מההפסקה שלהם. זה באמת עובד. כשכולם מתיישבים הוא נותן הרצאה מרגשת בנושא ג'אם סשן ומה זה בכלל, בהסתכלות רוחנית שכזו... הקשרים בין האנשים, ההקשבה, המקום של כל אחד בתוך השלם וכו'...
אחר כך הוא מזמין את כל הנמצאים [שהם בערך כל האנשים שהכרתי בחיים] להשתתף בג'אם. בקהל היו "שתולים" כמה מוזיקאים מקצועיים שהיו שם כדי לתמוך ולתת את הביט של ההתחלה כדי שאנשים לא ילכו לאיבוד. אז השומר התחיל עם השופר ואז קם מישהו מהקהל והצטרף עם קלרינט וככה לאט לאט קמו עוד ועוד אנשים והצטרפו, גם כאלו שלא ניגנו מעולם. באיזשהו שלב גם התחילו לרקוד. אני ניגנתי על חליל מתכתי בצבע כסף עם חורים גדולים שהיה לי קשה לכסות עם האצבעות. אני זוכרת שבהתחלה הצליח לי יופי והשתלבתי עם כולם, אבל מהר מאוד חשבתי יותר מדי וזה הרס לי הכל, כך שלא הצלחתי להשתלב עם התנועה והנגינה ההרמונית.
כשהתעוררתי עוד היה לי את מה שניגנו בראש, זה היה ממש מצחיק כשחושבים על זה, ביצוע ממש מוצלח לשיר של שבועות.. בדיוק התעוררתי בשורה "קיצרו, שילחו מגל! עת ראשית הקציר!".. מן שילוב של סממנים יהודיים [שיר שבועות, שופר] עם ביטבוקס וג'אם מטורף... ותובנות רוחניות על איך כולנו בעצם איברים שבשלם... מזמן לא היה לי חלום כזה שראיתי בו מכל הכיוונים.. ושהשתתפו בו כל כך הרבה אנשים... זה היה ממש מרגש. קמתי מהמיטה להשתין וכולי כזה צועדת כשהגוף שלי עוד מרגיש את התנועה של הריקוד ועדיין שומעת את הנגינה בראש... חה! כבר חלום שני לאחרונה שאני מתעוררת עם תנועה בגוף וצלילים בראש... מצחיק כזה ונחמד. וגם שמה היה שומר... מוזר...
[הנה החלום הקודם, העתקתי את זה מפוסט שנמצא בטיוטות כי הוא סודי]-
מעשה שקרה באמת, ב27 לחודש הזה ששכחתי עכשיו את שמו, יום שלישי [או יותר נכון ליל שלישי]:
חלמתי חלום משונה בו קפצתי על ריצפה שבכלל הייתה נוזלית וקפצה ביחד איתי, היא הייתה אפורה ומחולקת לריבועים כמו מחברת חשבון, או כמו... ריצפה, בעצם. באוויר היו ענני ג'לי סגולים שכל רגע שינו צורתם ואני קפצתי עם עוד שתי דמויות ושרנו שיר הלל למכשפה. פתאום התעוררתי ונקטעו קפיצותיי, נשארתי עם שיר ההלל בראש ובהתחלה הייתי שמחה, אבל אז אמרתי לעצמי שאם התעוררתי ככה פתאום חייבת להיות סיבה, וזה בטח פעמון הכניסה לבית, ובטח נכנס גנב או רוצח. אחז בי פחד משתק למשך שעה שלמה במהלכה כל הסרטים הרגילים הוקרנו במוח שלי, או שאולי זה בעצם הפרסומות, לא יודעת מה בדיוק הוקרן שמה אבל זה היה אינטנסיבי והוקרן גם למחוץ למוח כאן על הקירות. התעטשתי פעמיים וקיוויתי שהאפצ'י שלי לא יגלה לרוצח את מיקומי. אחר כך דיברתי קצת עם אורי ואז עלתה השמש וכל החרדות התפוגגו כלא היו וחזרתי לישון.
[את המילים האלו לא כתבתי היום, אלא באותו היום שקרה המקרה המוזר. בכל זאת החלטתי לשים אותן כאן בבלוגי]
חנה'לה ושמלת השבת, בגרסה המודרנית
מעשה ביערונת-ימפמפונת-מטילה-ביצה אחת, אשר ניקתה את פח האשפה באקונומיקה כשלרגליה נעלי הואנס החדשות שרכשה במיטב כספה. יערה נזהרה מאוד פן תתלכלך, אך מאחר שהינה ישות שכולה אהבה ופליאה, ניקתה את הפח בהתלהבות יתרה, וכך קרה שהגיעו לוציפר ואהרימן הרשעים שלא יכולים לשאת מתיקות וחדווה, והתיזו אקונומיקה על נעליה החדשות. יערה כמעט הטילה ביצה מרוב עצב, וכשדמעותיה החלו לנזול על הלחיים שהדודות שלה תמיד אהבו לצבוט, ראה האיש עם הזקן הכי ארוך בעולם כי טובה היא, וכי מגיעה לה ולנעליה הזדמנות שניה.
אז חיש מהר קרא לעוזרו חד הקרן, ביחד הם זללו עוגיות עד שהשפריצו נצנצים מהחור שאנשים רגילים עושים ממנו קקי, והנעליים נצצו כמו נעלי שבת לתפארת. יערה פצחה במחול והבטיחה ללוציפר ואהרימן שלעולם לא תתלהב יתר על המידה כשהיא רוחצת פחי אשפה, וחזרה הביתה אל אמה, טובת לבב ונוצצת. שם הן זללו יחד לחם מרוקאי שהשם שלו הוא כמו השם של המזון הכי ניו אייג'י שיש בנמצא כרגע, רק בלי דגש בפ'.
הסוף
וגם זה, לסיום... הבית נצבע צבעי אש וזהב בשקיעה לכמה רגעים, ואז משחיר
מה שלא זהב- כחול
ראיתי שמישהו קרא את הבלוג שלי, את כולו כמעט, אתמול או היום... אז עברתי על מה שהוא עבר, רפרפתי עם העיניים.. ואמרתי לעצמי אל אלוהים... זו אני? זו הנערה שהייתי?
מעניין
כמה הייתי בחוץ
כמה הייתי סביב כסף, סביב חיצוניות
קראתי גם תגובות פה ושם, וראיתי תגובה אחת של חברה מהעבר, והיא כתבה שם "לפי דעתי את לא בוגרת"...
זה קצת מצחיק בדיעבד... יעני, הייתי בת 15, כמה בוגרת כבר יכולתי להיות... טוב, יכולתי להיות יותר ממה שהייתי, אבל כל אחד מתבגר בקצב שלו ובצורה שלו. החיים גם מבגרים אותנו, האירועים שאנחנו עוברים.. וברוך השם אני הייתי יחסית עטופה היטב ובסך הכל בדיעבד אני יכולה לומר שנכון, הייתי ממש לא בוגרת כשהיא כתבה לי את זה, ואולי טוב שכך... היום אני מנסה להאריך ולמשוך את הילדות כמה שאני רק יכולה.
יש לי חמלה וביקורת כלפי מי שהייתי. אני חושבת שזה טוב, הרי אם לא הייתה ביקורת, זה אומר שלא השתניתי, שנשארתי באותו המקום...
ואם לא הייתה חמלה? אז זה היה מכאיב... קצת עולה בי חיוך כזה... כמו שאני מחייכת כשאני רואה ילד בן שנתיים שמגלה את הגוף שלו, סותם את האף ומשמיע קולות מצחיקים וחוגג את קיומו בתוך גוף... הגילויים הקטנים האלו מאוד מרגשים...
אז ככה זה גם כשמתבוננים בגיל ההתבגרות... את הגוף כבר גילינו כשהיינו תינוקות ובגיל ההתבגרות מגלים דברים אחרים, כמו נפש... זהות... דעות... זה מצחיק אותי לראות כמה קיללתי וכמה השתמשתי במילה "מגניב", ואני חושבת לעצמי שהייתי נערה מטופשת ממש ושבסך הכל זה חלק מהמהות של הגיל הזה...
אני שמחה שהיום אני פחות עסוקה בקטנות ובחיצוניות.. במה אני לובשת או כמה אני שוקלת... איפור, קעקועים, שיערות וכל הדברים האלו..
אני שמחה לראות שעשיתי דרך והאמת שזה די מדהים שאפשר לראות כאן בבלוג את השינוי שעבר עלי, שאמנם היה תהליך ולא בבום.. אבל בכל זאת נראה לי שאפשר להגיד שבאיזשהו שלב הייתה איזו נקודת מפנה... כאילו פתאום.. גדלתי. קצת. וגם חזרתי להיות תינוקת. לא יודעת...
חיבוק למי שהייתי, לנסיונות להיות מגניבה, רזה, יפה, מרשימה... לקיצוניות, לחיצוניות, לרעש שעשיתי, ל"תסתכלו עלי" הזה, לכמיהה שיקשיבו לי, שיבינו אותי... חיבוק למי שהייתי שעשתה כל כך הרבה דברים שלא נעימים לה רק בשביל להרגיש קצת אישור, קצת אהבה וחום...
וחיבוק גם למי שאני היום.. יש לי עוד דרך ארוכה ארוכה, אבל אני קצת יותר שם בשבילי, קצת יותר הגב של עצמי, מרגישה קצת יותר בבית בתוך גופי ובתוך ליבי... לאט לאט בצעדי תינוק.
לאחרונה אני שמה לב לעניין הזה שכל פעם משהו אחר בגוף כואב לי, כמו איזה זקנה. אמא שלי הייתה צוחקת עלי פעם: "לא כואבת לך הלשון כבר מרוב שאת כל הזמן אומרת שכואב לך?".. פעם הכאבים היו מטרידים אותי מאוד, כך גם החרדות והשדים. היום אני מודה להם על הביקורים שלהם, למרות שהם כואבים ומפחידים ולא נעימים. כל כאב כזה בא לבקש שאשים לב יותר. למשל- כבר כמה ימים שכואב לי המרפק. בחיים לא כאב לי המרפק ובחיים בכלל לא זכרתי שיש לי מרפק. אז עכשיו נזכרתי. יש לי מרפק. אני שמה לב לאיך אני מניחה את הידיים שלי, באיזה פוזה אני ישנה, איפה יש לחץ ועומס בגוף ואיפה פחות... כל כאב כזה ממקד אותי יותר ומכניס לי מודעות במקום שלא היה שם קודם. נכון, זה ללמוד בדרך הקשה, אבל לאט לאט זה הופך לקל יותר. אני והכאב כבר לא אויבים. אנחנו ידידים. המרפק שלי כואב אבל בהחלט יותר שמח, כי כבר מזמן מזמן אף אחד לא זכר שהוא קיים... ככה כל צעד שלי בעולם, כל פעולה קטנה שאני עושה, כל לגימה של מים, כל מצמוץ.. נעשים בכוונה, בתשומת לב, באהבה וברכות...
דברים שכתבתי לשדים שלי לפני כמה ימים:
תודה לכם על הביקור. זה היה כואב ומדויק. קצר ולעניין. אפיתרפיה.
שדים נחמדים
שדים נכבדים
כבודכם במקומו מונח
הכבוד של השדים שלי
היכן מקומו?
תגובות
הוסף רשומת תגובה