שלוש שש שש אפס חמש

אולי אני אלרגית לכוח המשיכה כבר חודשיים עם אותן השאלות קול שאומר לנוע וקול שרוצה לידום   אבל עכשיו אני רק רוצה קצת מנוחה מהכאב הזה   ותשובות, או לפחות להצליח לנוע על אף השאלות                    

חלמתי שאני בבית חולים בגרמניה, ויש שם חבורה של נאצים זקנים.. הם מסתובבים בבית החולים ומתפעלים מכמה שהכל השתנה מאז תקופת המלחמה, מציגים אחד לשני חברים מהעבר "תכירו.. זה האנס והוא עבד באושוויץ.." וכאלו.. כמו פגישת מחזור כזאתי של נאצים מתקופת המלחמה. אני לא יודעת מה אני עשיתי שם אבל באיזשהו שלב שאלתי אותם אם השירותים נשארו באותו המקום כמו פעם והם אמרו שכן אז הלכתי לשם וכשנכנסתי מצאתי את עצמי בשירותים של אמא שלי, שצמוד לחדר שלה. הרגשתי שבורח לי הפיפי ואמרתי לה שלמרות שהשתנתי המון עדיין כל הזמן יש לי פיפי. התחלתי להשתין וקלטתי שלא שלטתי בסוגרים שלי וכבר השתנתי חצי מהפיפי בתחתונים. בהמשך אני מתחילה להרגיש רע, שאני מתעלפת, אמא בחדר ליד ואני לא יכולה לדבר. אני על האסלה, מאבדת הכרה ומתחילה לשנות זווית, מחכה לרגע שהראש שלי ייחבט ברצפה אבל הוא לא מגיע. אני רואה את העולם הפוך [כי אני כבר הפוכה]. התמונה מתעמעמת ונהיית סגלגלה ואני רואה אורות צהובים רחוקים. מנסה לצעוק ולא מצליחה. יש לי רעש אדיר באוזניים כך שעוד שניה יתפוצץ לי הראש. אני מתעוררת.   חושבת על כך שזה לא "הזיות שמיעה".....

14.06   באתי הביתה אחרי כמה ימים שלא הייתי כאן. שמחתי לחזור הביתה והתגעגעתי, עד ששמעתי שוב את אבא מקטר על זה שהוא לא מוצא כלום במקרר והכל מבולגן ולא מובן. בעיני הוא צודק ובאמת הכל מבולגן, אבל זה לא אומר שהוא צריך להשאר רעב או לאכול פיסת לחם יבש בפינה בחושך ואחר כך לספר על זה לאמא. הוא יכול להכין לעצמו משהו אם מה שקורה במקרר לא מוצא חן בעיניו. הוא יכול להרים טלפון ולבקש עזרה. אני לא מאמינה בכלל שאני כותבת על זה, זה נשמע אבסורדי לגמרי שאדם מכובד וחכם כמו אבא שלי הולך לאיבוד כשזה נוגע ללהאכיל את עצמו.   טוב. לא על זה רציתי לכתוב. אחרי כל העניין הזה הלכתי לנסות לנגן קצת את השיר החדש שלמדנו במקהלה, ואמא שלי כל שניה נכנסה לחדר באמצע שאני שרה ומנגנת כדי להראות לי דברים- "תקראי את הספר הזה עוד היום ותחזירי לי, זה לא ארוך", "בואי תראי איזה מתנה קיבלתי", "תשמעי קטע שכתבו לי"... היא לא שאלה אפילו אם אני רוצה לשמוע, זה לא נראה לה תמוה בשום צורה להפסיק כל שניה את הנגינה שלי. היא אפילו לא שמה לב אם אני מקשיבה לה או לא וגם לא היה לה אכפת. באיזשהו שלב היא יצאה מהחדר והמשי...

אתמול אחרי הרבה זמן היו לי הזיות שמיעה ממש עוצמתיות גם במבחינת כמה שזה היה ברור וגם מבחינת הווליום.. כשאני כותבת "כמה שזה היה ברור" אני מתכוונת לכך שבפעמים האחרונות שהיו לי הזיות שמיעה אז לא בדיוק הבנתי מה אני שומעת, זה היה קקפוניה, מילמולים, כמו פירסומות רדיו של כמה תחנות שמשדרות בו זמנית... גם אז זה היה מאוד חזק והייתי מתעוררת משינה לפעמים מרוב רעש ואז קולטת שהרעש בא מתוך הראש שלי ובעצם הכל מסביב נורא שקט... אבל אתמול זה היה רמה אחרת מבחינת הווליום.... זה ממש כאב באוזניים, זאת פעם ראשונה שזה הרגיש כל כך אמיתי... כלומר כאילו זה בא מבחוץ.. והשפיע לי על האוזניים... רציתי לכסות אותן אבל אז הבנתי שהרעש בא מבפנים ולא מבחוץ ובעצם לכסות את האוזניים לא יעזור לי...   מה ששמעתי אתמול דווקא היה יפה בהתחלה ומאוד נהניתי. זאת הייתה נגינה על קלידים, ואני זו שניגנתי. ממש ראיתי גם על איזה קלידים אני לוחצת [ראיתי בעיני רוחי, הייתי עם עיניים עצומות] ושמעתי בבירור כל תו.. אחרי שניגנתי קצת על הקלידים והתלהבתי מכמה יפה זה נשמע איכשהו הגיעה אלי חצוצרה וניגנתי עליה ובהתחלה זה נשמע טוב אבל אז לגמרי ...

חודש חדש התחיל   כבר יומיים אני רוקדת ואני רוצה לנסות לרקוד כל יום אני יודעת שכבר ניסיתי את זה ושאולי כל יום זה בקשה מוגזמת מעצמי כי בטח אהיה עייפה מכדי לקפץ לפעמים, אבל עדיף לי לכוון לשמה, מקסימום ארקוד קצת פחות   אני רוצה לעשות ניסוי ולראות איך הגוף והנפש שלי מרגישים בעשייה, כל יום בחוץ, כל יום בתזוזה... עם כמה שזה קשה, אני רוצה לראות אם זה יביא לי שיפור כלשהו למשל מבחינת הכאבים הפיזיים או הפחד המשתק שאוחז בי לא מעט לאחרונה.   אתמול קיבלתי מייל שאומר שסיימתי את התואר הראשון בהצטיינות. זה העלה בי כל כך הרבה רגשות... בהתחלה שמחתי כי נזכרתי איך בכל שנותיי בבית הספר היה לי קשה ותמיד היו לי ציונים נמוכים... נזכרתי ברגע הזה שאחד המרצים בתואר ביקש שניתן ציון לעצמינו ונתתי לעצמי ציון גבוה לא רק בגלל שחשבתי שהגיע לי כי הייתי תלמידה טובה, אלא כי יש שם איזה פצע... הפצע של לא להיות מוערכת, ולא בגלל שאני פחות טובה.. אלא פשוט כי לא הצלחתי להתאים את עצמי אל המערכות השונות שהייתי בתוכן... ואולי זה טוב... זה מזכיר לי את המשחק הזה של הילדים שצריך להכניס כל צורה אל המקום המיועד לה.. אז או...