אין לי בעיות תקשורת, אני פיראטי
חלמתי שאני בבית חולים בגרמניה, ויש שם חבורה של נאצים זקנים.. הם מסתובבים בבית החולים ומתפעלים מכמה שהכל השתנה מאז תקופת המלחמה, מציגים אחד לשני חברים מהעבר "תכירו.. זה האנס והוא עבד באושוויץ.." וכאלו.. כמו פגישת מחזור כזאתי של נאצים מתקופת המלחמה. אני לא יודעת מה אני עשיתי שם אבל באיזשהו שלב שאלתי אותם אם השירותים נשארו באותו המקום כמו פעם והם אמרו שכן אז הלכתי לשם וכשנכנסתי מצאתי את עצמי בשירותים של אמא שלי, שצמוד לחדר שלה. הרגשתי שבורח לי הפיפי ואמרתי לה שלמרות שהשתנתי המון עדיין כל הזמן יש לי פיפי. התחלתי להשתין וקלטתי שלא שלטתי בסוגרים שלי וכבר השתנתי חצי מהפיפי בתחתונים.
בהמשך אני מתחילה להרגיש רע, שאני מתעלפת, אמא בחדר ליד ואני לא יכולה לדבר. אני על האסלה, מאבדת הכרה ומתחילה לשנות זווית, מחכה לרגע שהראש שלי ייחבט ברצפה אבל הוא לא מגיע. אני רואה את העולם הפוך [כי אני כבר הפוכה]. התמונה מתעמעמת ונהיית סגלגלה ואני רואה אורות צהובים רחוקים. מנסה לצעוק ולא מצליחה. יש לי רעש אדיר באוזניים כך שעוד שניה יתפוצץ לי הראש. אני מתעוררת.
חושבת על כך שזה לא "הזיות שמיעה"... על כמה זה מוזר שאני ממש מרגישה כאב באוזניים למרות שהרעש כביכול נוצר בתור הראש ולא מגיע מבחוץ.. חושבת על הנאצים שפגשתי בחלום, על זה שאני תודעה והתחברתי הרגע לאיזשהו סיפור שהתרחש במקום אחר ובזמן אחר [או אולי ממש באותו הרגע].. זה משהו שמתרחש בחוץ, זה לא בא ממני אפילו. המחשבות והקולות מגיעים מבחוץ.. יש אלפי תשדורות כל הזמן ואנחנו קולטים פיסות פיסות או בכלל לא.
~עוצרת לנשום עמוק. מרגישה שזויינתי תודעתית~
התופעה הזו שקורית לי בימים האחרונים וגם החלום הזה שחוזר על עצמו [לא יכולה לצעוק, משנה זווית] קצת מזכיר לי שיתוק שינה. למה שיתוקי השינה חזרו? הא, ניחוש פרוע- כי חזרתי לאנוס את עצמי לישון.
~הקול מוסר "מיאו"~
עוד דבר שרציתי לכתוב עליו זה שכבר יומיים אני הולכת לישון עם אותה מחשבה- יש לי כל כך הרבה רעש בראש וזה דברים שרציתי לספר לעצמי ולא הספקתי.. ואני מספרת ומספרת בהתלהבות וזה לא רק דברים ארציים, זה קשור לקארמה שלי ולתהליך שאני עושה בעולם ולתהליך הכללי שעוברת האנושות היום.. אני לא מנסה לעצור את הקולות אלא לתת להם לספר לי מה שיש להם להגיד [הרי הם כל כך חיכו לפגוש אותי] ולאט לאט זה נהיה שקט לבד...
[זה מביא אותי אל מרחב ההשתגעות המוגן*- עוד מקום שאני חושבת שכדאי להקים בנוסף לגן ילדים למבוגרים. תמיד אומרים שמשוגע זה בנאדם שמסוכן לעצמו ולסביבה.. אז אני חושבת שיש צורך במקום בו אפשר להשתגע תחת השגחה, לתת ביטוי לפסיכוזה ולהקשיב לה, לתת לה לבוא וללכת, או להזמין אותה באופן יזום כדי שלא תתקוף מאחורה כל פעם שקצת מתרחקים.. זה כמובן מאוד שונה מבתי חולים לבריאות הנפש שיש כאן היום, שאינם נותנים ביטוי לפסיכוזה אלא עובדים בדיוק הפוך, בגישה של "לחסל אותה", ואחר כך מתפלאים שהיא חוזרת..]
אני בטוחה שאפשר למצוא הסבר לקולות ולמחשבות- מאיפה הם באים, בדיוק כפי ש"הזיתי" קשתות בכל מקום והתעקשתי שזה לא הזיה ושאפשר למצוא חוק אופטי ברור שמתאר את התופעה שאני עדה לה, ואכן מצאתי. לפי דעתי עם המחשבות והקולות זה הרבה יותר מסובך להגיע לחוק, להסבר של התופעה, אבל אני די בטוחה שבפסיכיאטריה של ישראל היום מאוד רחוקים מלהבין את זה ולענות על הצרכים של אנשים שחווים מה שנקרא כאן "פסיכוזה", מתחברים לזמנים ומקומות אחרים ושומעים קולות. המידע הוא אינסופי, הוא קיים כל הזמן. זה עניין כזה כמו אנטנות, לכל אחד יש אנטנות אחרות וכל אחד יכול לקלוט שדרים אחרים. חלק מהאנשים יכולים לקלוט המון מידע בו זמנית, זה עלול להתערבב ולתת הרגשה של הצפה. זה גם יכול להסביר איך אנשים פתאום יודעים לדבר בשפות שונות בזמן "פסיכוזה" או ממש מתהלכים בעבר או בעתיד או בארצות אחרות או פתאום יודעים לנגן מדהים למרות שביום יום מעולם לא ידעו לנגן...
זה ממש קשה לתפיסה ואם פסיכיאטר יקרא את זה בטח יאשפזו אותי בלי לשאול שאלות. יש ים של מידע מרחף לו... כמו בנק של מידע...כל מה שקרה ויקרה בעולם.. כל מי שהיית וגם אחרים... לכן למשל אנשים במאניה יכולים להרגיש שהם גילו את רזי העולם כולו, מה אנשטיין חשב ואיך דאלי צייר את הציור הזה ואיך מוצרט כתב את לקרימוזו... ולא רק אנשים במאניה... גם בשימוש בסמים פסיכדלים מתארים תופעות דומות... שפתאום כל ההקשרים מאוד ברורים ונחשפת תמונה רחבה הרבה יותר... אנשים קוראים לזה "נפתח לי" וזה באמת משהו שנפתח, כמו שהפלאפון לפעמים קולט וויפי ולפעמים לא קולט. אגב ווייפי, אני חושבת שדברים מהסוג הזה [שינויים בתודעה] יכולים להיות קשורים ומושפעים מהמון דברים, בין היתר מכשירי חשמל, כי הם עושים איזה שינוי בתדר של האוויר [לא יודעת מה זה תדר בכלל אבל קשה לי למצוא מילים כדי לתאר משהו כזה]... אני אישית מרגישה גם שהאנטנות שלי קולטות הרבה יותר מידע בלילה, ושהזיות השמיעה כמעט בכלל לא מגיעות אלי בחוץ, בטבע, אלא בתוך בתים. אני לא אומרת שזה ככה אצל כולם אבל אני אומרת שזה שווה חקירה והתבוננות, מתי נפתח, מה נפתח, איזה מידע מגיע...
אתמול ב4:00 בבוקר זה מה שכתבתי במחברת:
החרדה שלי כל כך גדולה עכשיו שכל צבא הרוצחים-גנבים-שדים-אנסים-ושאר מפלצות דמיוניות, כולם מחכים מחוץ לדלת חדרי [מזכיר לי את הסצנה בסרט היפה והחיה, שכולם מנסים לפרוץ לטירה כדי להרוג את החיה].. אני מנסה לקרוא לפרפרים, נזכרת בהם ברגע האחרון.
הם מתחת למיטה עכשיו. הם בכל מקום. עוד שניה ואקיא אותם מהבפנים של הבטן שלי. לא את הפרפרים, כמובן. הם נשארו בשירותים, והם בכלל נראו קצת רובוטיים ואני חוששת שאולי זה פרפרים מזויפים של כוחות הרשע.
"אני חייבת לישון כי מחר עבודה"- משפט דפוק שאסור לו להיאמר שנית. אני לא חייבת שום דבר. בטח שלא לבלוע כדור בשביל זה.
ברגע שאני מפסיקה להקשיב לעצמי זה "תוקף" מכיוונים לא צפויים.
יש מסרים מהחלל הפנימי ויש מסרים מהחלל החיצון, שהוא החלל שמחוץ לחלל הפנימי.
אולי כשהחלל הפנימי ריק הוא מתמלא במידע מהחלל החיצון? בדומה לבקבוק ריק שמכניסים לתוך בריכה כך שהוא מתחיל להתמלא במים ומוציא בועות.
חשבתי לעצמי שהקול שמסר "מיאו" זה אותו החתול ש"הזיתי" בבית ילדותי.. שהוא בין ההזיות הראשונות שראיתי... ואני לא אכתוב יותר מרכאות בכל פעם שאכתוב הזיות אבל שתדעו שאני מתכוונת לכך, ושיש לי שאלה רצינית בנוגע למה הזיות ומה לא, וזה לא כי אינני מבחינה בין דמיון למציאות. אני מבחינה טוב מאוד בין מה שרוב בני האנוש [ובראשם הפסיכיאטרים] קוראים לו מציאות, לבין הדמיון.... פשוט מה שאני קוראת לו מציאות הוא רחב יותר, וזה סבבה ומותר ואני מקווה שלא יקשרו אותי למיטה על מחשבה פרועה שכזו, אם כי אני ממש לא הראשונה שחושבת אותה. ואפרופו הזיותיי הראשונות ושיטוטים בעתיד, אני רוצה לספר כאן שכשהייתי בת 10 או 11 בערך שכבתי במיטה בלילה והתבוננתי על המסדרון בבית, ופתאום ראיתי אדם דתי יוצא מהחדר של אחי. לא היה אף אחד בבית חוץ ממני, האחים, וההורים.. האיש הדתי שראיתי לא נראה בדיוק כמו איש רגיל, כלומר הוא נראה עשוי קצת ממשהו אחר, כמו חצי רוח, הוא הלך כמה צעדים במסדרון ונעלם... בערך 4 שנים אחרי המקרה הזה אח שלי חזר בתשובה, ורק בימים האחרונים פתאום עשיתי את הקישור והבנתי שהאיש הדתי שראיתי יוצא מהחדר זה היה בעצם אח שלי מהעתיד. זאת לא הפעם היחידה שראיתי משהו מהעבר או מהעתיד, אבל זה מיוחד כי בדרך כלל כשיש לי "נבואה" היא קורית די סמוך לאירוע, למשל יום או יומיים אחרי שחזיתי בעניין הוא מתרחש, ופה זה היה נבואה של כמה שנים מראש.
זה תחום מאוד מסובך ורגיש, כל השיט של פסיכוזות, בגלל הסכנה שאדם יפגע בעצמו או באחרים... יש גם שאלה לגבי החופש של האדם.. מה יותר גוזל את החופש שלו- חוסר היכולת להבדיל ולבחור מתי לאסטרל ומתי לא, או כשכולאים אותו בבית משוגעים ומזריקים לו לתחת תרופה שעושה אותו זומבי.
הלילה הזה היה כל כך חיזרי שהייתי בטוחה שאמצא שלושה חתולים במרפסת וכבר בניתי לי סיפור שלם בראש אבל בסוף לא היה שם אפילו חתול אחד. ככה פשוט. [היה חתול אחד שבכל פעם שהייתי מקבלת שידורים חיזריים בלילה והייתי יוצאת מהחדר אז הייתי רואה אותו, אז הוא הפך לסמל שלי בעניין הזה.. יש גם את קלרינג הלבנה שמופיעה שדברים רגועים ונעימים קורים.. אז חשבתי שבנוסף לשני אלו אמצא חתול נוסף כי ההתרחשות הייתה חדשה וחיזרית מתמיד..]
בבוקר קמתי לעבודה, אכלתי, התארגנתי, ואמרתי לעצמי זובי אני לא הולכת. הייתי צריכה לבחור בין העבודה לבין עוד משהו שהיה לי לעשות היום והרגשתי כזה כאב חד בגוף ובחילה שלא עוברת לי כבר מאתמול..... אז בחרתי- לא זה ולא זה. אני זקוקה נואשות ליום בבית וכל עוד זה לא מקבל מענה התוצאות הרסניות. כבר מזמן לא היה לי התקף חרדה כזה כמו אתמול... במשך כמה שנים לא מצאתי את עצמי משותקת בחדר, לא יכולה לרדת מהמיטה אפילו, כי מכל מקום מחכה מפלצת לטרוף אותי...
אז הנה אני בבית... עדיין הכל כואב ועדיין יש בחילה אבל לפחות אני כאן איתי.....
לא אכפת לי בכלל. מצידי אשאר בבית ההורים לנצח, העיקר שאצליח לישון בלילה...
חשוב לי לכתוב כאן מדוע אני מתנגדת לביקור אצל פסיכיאטר או לבליעת כדורים: אני לא רוצה לקחת כדור שיאפשר לי לשמר משהו ביום יום שלי שגורם לתחושתי הרעה. הכדור יגרום לי כביכול להרגיש סבבה ולהמשיך לחיות אורח חיים שעושה לי רע. רק כשאיני לוקחת שום כדור אני יכולה באמת להרגיש מתי אני בטוב ומתי אני ברע. הנה, למשל כבר כמה ימים אני שוב סובלת מבעיות שינה קשות, וזה סימן מושלם שמלמד אותי על מה עושה לי טוב ומה עושע לי רע. אם הייתי עכשיו על כדורים אז הייתי פשוט ישנה ומפספסת את נורת האזהרה הזו, ממשיכה בהתנהגות הפוגענית כלפי עצמי, בתפקוד גבוה כביכול והכל בחסות הכדור שבעצם כל מה שהוא עושה זה להעמיק את הבעיה שלי.
אמא אמרה שהיא תעזור לי אם אעשה תואר שני. אבא אמר שהוא יעזור לי אם אתחתן ואשריץ ילדים. הוא לא אמר את זה בדיוק ככה, הוא אמר שילד מביא ברכה. "כשהיא נולדה קניתי אוטו, כשהוא נולד עברנו דירה.." אמרתי לו שזה לא שהילד מביא ברכה, פשוט נהיה צפוף בבית וזה נהיה הכרח ואז במקרה הטוב אם יש לך מזל האנשים סביבך יפתחו את הארנקים ויעזרו לך... [זה מה שנפתח כאן, לא הלב, לצערי]
בכל אופן זה בדיוק העניין הזה, שלא אכפת להם אם אני מרגישה טוב או לא מרגישה טוב. אכפת להם לשמור עלי כחלק מהמערכת, וזה אותו העניין כמו לבלוע כדור. זה לא משנה להם בכלל מה אני רוצה או מה עושה לי נעים. זה משנה מה מקובל. וזה מתסכל נורא.
[אני יודעת שאכפת להם ממני והם רוצים שיהיה לי טוב... פשוט... נראה שלפעמים הם חושבים שמה שיעשה לי טוב זה להיות כפי שמקובל להיות, כאילו שיש רק אופציה אחת, דרך חיים אחת שבה אפשר להיות מאושרים].
מה זה עושה לי לשמוע שמישהי ישראלית בגילי מכרה את הצילומים שלה לארבעה מגזינים בחו"ל וגם מציגה בלובר?
מה זה עושה לי?
שאני לא טובה מספיק? שאני מקנאה?
חיה דרך אחרים
רואה איך אנשים חיים, מגשימים את החלומות שלהם, חיים את החיים שהם רוצים לחיות
ורק אני מציצה מבחוץ
רוצה אבל לא מעיזה
ככ מפחדת לנסות, לטעות
איך יוצרים משהו שנוגע בכל כך הרבה לבבות? כנראה שאם זה משהו שבאמת נגע בלב שלי זה יגע גם בלבבות אחרים
רק צוברת ידע
ידע זה נחמד אבל זה לא מספיק
צריך לעשות
אי אפשר לחיות במחשבות ודמיונות
מה אני רוצה בכלל? כל יום משהו אחר
מפחדת שהשיער שלי יירטב במים
שכפות רגליי ידרכו על אדמה
הכמיהה
הפחד...
אתמול אבא שאל אותי איזה מן אמנית אני אם אין לי חומרים לתערוכה
אמרתי לו שבבוא הזמן אני אכין, שיש לי מלא רעיונות
זאת הבעיה שלי, זה נתקע ברעיונות
חרא זה אחלה קומפוסט
אם נשים בצד רגע דיבורי רוח וזה, בוא נדבר תכלס- חרא זה פשוט קומפוסט מדהים והוא מעשיר את האדמה ומגדיל את הצמיחה.
תדמיין שאתה הולך בטבע ומצלם תמונה: שני שליש תחתונים דשא, שליש עליון שמיים. פתאום אתה נופל לבור. נופל על הגב שלך כמו ג'וק חסר אונים. בתמונה הבאה שתצלם אפשר לראות רק שמיים. כשנופלים לבור נקודת המבט משתנה, דברים שרואים מכאן לא רואים משם. אדם הולך בגן ולא זוכר שיש מעל שמיים. האדמה תזכיר לו.
דמיינו בנאדם בתוך בוץ טובעני, נלחם נלחם נלחם עד שנגמר לו הכוח כי זה מתיש להלחם.. ואז הוא מתחיל לשקוע... עד שהוא טובע לגמרי והבוץ מכסה לו את הראש... והוא ממשיך לטבוע עוד ועוד עד שהוא מגיע אל המרכז של כדור הארץ ונשרף בלבה... וזה שורף.....כואב... והוא ממשיך לשקוע באותו הכיוון עד שהוא יוצא בצד השני של כדור הארץ...... ככה אני מרגישה עם דיכאון..... הכדור הוא עגול... כשיורדים למטה למטה למטה בסוף מגיעים בחזרה ליבשה... יש נקודה שאי אפשר יותר לרדת ממנה ומשמה זה כבר עליה..
היופי בלהתייאש, באפיסת כוחות, בלרצות למות.. זה שכל עוד החיים שלך נסבלים אתה תתקע שמה... כי אפשר למשוך את זה...זה נסבל.. אז למה לשנות? לפעמים צריך שיגיעו מים עד נפש כדי לשנות... כל עוד זה נסבל נשארים... ברגע שזה בלתי נסבל- שם ההזדמנות לשנות... דוגמא יפה זה עם עישון.. אני שמה לב שהרבה מעשנים כל פעם מפסיקים, ואז חוזרים בהתחלה בקטנה.. ואז השימוש הופך שוב לאינטנסיבי.. וברגע שזה כבר דוחה שבא להקיא...רק אז מפסיקים שוב.... לא יודעת למה זה ככה שאנחנו לא משנים את הדברים כשהם במצב נסבל... למה לפעמים צריך להגיע לקצה... אבל שמה לב שהרבה פעמים ככה זה קורה..
ואולי לזה התכוון רבי נחמן כשהוא אמר שאין שום יאוש בעולם
תגובות
הוסף רשומת תגובה