יומני היקר/ אמא אמרה
14.06
באתי הביתה אחרי כמה ימים שלא הייתי כאן. שמחתי לחזור הביתה והתגעגעתי, עד ששמעתי שוב את אבא מקטר על זה שהוא לא מוצא כלום במקרר והכל מבולגן ולא מובן. בעיני הוא צודק ובאמת הכל מבולגן, אבל זה לא אומר שהוא צריך להשאר רעב או לאכול פיסת לחם יבש בפינה בחושך ואחר כך לספר על זה לאמא. הוא יכול להכין לעצמו משהו אם מה שקורה במקרר לא מוצא חן בעיניו. הוא יכול להרים טלפון ולבקש עזרה. אני לא מאמינה בכלל שאני כותבת על זה, זה נשמע אבסורדי לגמרי שאדם מכובד וחכם כמו אבא שלי הולך לאיבוד כשזה נוגע ללהאכיל את עצמו.
טוב. לא על זה רציתי לכתוב. אחרי כל העניין הזה הלכתי לנסות לנגן קצת את השיר החדש שלמדנו במקהלה, ואמא שלי כל שניה נכנסה לחדר באמצע שאני שרה ומנגנת כדי להראות לי דברים- "תקראי את הספר הזה עוד היום ותחזירי לי, זה לא ארוך", "בואי תראי איזה מתנה קיבלתי", "תשמעי קטע שכתבו לי"... היא לא שאלה אפילו אם אני רוצה לשמוע, זה לא נראה לה תמוה בשום צורה להפסיק כל שניה את הנגינה שלי. היא אפילו לא שמה לב אם אני מקשיבה לה או לא וגם לא היה לה אכפת. באיזשהו שלב היא יצאה מהחדר והמשיכה למלמל לעצמה. לא יודעת. זה היה נראה לי מוזר. אם כבר יש לה צורך לשתף אז למה שלא תגיד לי "התגעגעתי אליך, לא היית כאן כמה ימים, עברתי כל מני דברים משמעותיים שהייתי רוצה לחלוק איתך, בואי נשב כמה דקות"... לאחרונה אני חושבת הרבה על הכוונות של המילים שלנו לעומת מה שבתכלס יוצא לנו מהפה, ומשתדלת מאוד לדייק שמה ולהביא כנות.
הרגשתי כאילו אמא שלי היא ילדה בגן, ואני בכלל זאת האמא שחזרה הביתה והילדה רוצה להראות לה את כל הציורים שציירה. והיא מצידה, כמו הילדים המסכנים האלו שרגילים לזה שאמא לא באמת מסתכלת על הציור אלא ממשיכה לשטוף כלים או להתרכז בשיחת הטלפון.. היא ראתה שאני עסוקה והמשיכה לדבר לעצמה, רק להוציא את זה, שלא יישאר בפנים. רציתי להגיד לה משהו אבל וויתרתי כי מאוחר. שאלתי את עצמי איך אני רוצה להגיב. התגובה הראשונה שעלתה בי כשכל שניה היא קטעה את הנגינה שלי הייתה עצבנות. עד שאני יושבת לנגן ונחה עלי המוזה היא לא נותנת לי מנוח... אבל אחר כך כשהיא פתאום נראתה לי כמו ילדה קטנה שרק רוצה להראות לי ציור אז אמרתי לעצמי שאני אסתכל. קראתי את הספר שהיא השאירה לי והוא היה נחמד אבל לא להיט, או שאולי הוא נראה לי לא להיט בגלל שקראתי אותו קצת בחוסר חשק. רציתי להיות שם בשבילה אבל הצורה שהיא ביקשה תשומת לב גרמה לי בכל זאת להיות באנטיפתיה מסוימת.
סיימתי עם האורגנית ואז ניסיתי לנגן קצת על החלילית את אותו השיר ועכשיו אני כאן ואין לי ממש מסקנה או פואנטה. רק רציתי לכתוב את התחושות האלו.
15.06
היום אמא חזרה הביתה והתחילה לדבר איתי וישר התחלתי לבכות. זה קורה לי הרבה עם אמא. היא לוחצת לי על הכפתור הזה. אתמול היא הייתה הילדה והיום אני. זה משחק משונה של החלפת תפקידים כשכל פעם מישהו אחר הוא התינוק. ככה זה גם היה עם פונצ'יק.
אמרתי לה שהעבודה מרוקנת אותי ועושה אותי זומבי, בדיוק כמו שהתואר עשה לי... אמנם אין דרמות ומבחוץ זה נראה כאילו "חזרתי לעצמי" אבל בפועל זה ההפך הגמור- נטשתי את עצמי... אני לא מרגישה עצב או שמחה ולא יודעת מה אני מרגישה או חושבת... אין לי כוח לקרוא, לכתוב או לצייר... אין לי כוח בגוף... לפחות לפני כן הרגשתי משהו... גם אם זה "לא מושלם"... כלומר אני לא מחפשת להיות שמחה כל הזמן... מבחינתי מושלם זה מה ששלם, ומה ששלם זה כל התמונה כולה, עם הכאבים והבכי והצחוק והשטות והכל.
אחר כך אמא שאלה אותי מה מטעין אותי ולפני שהספקתי לענות אבא חזר הביתה ואמא רצה לקשקש בזנב לכבודו ופשוט עזבה כך באמצע השיחה. היא בטח לא רצתה שהוא ירגיש דחוי כי אנחנו מדברות בלעדיו... היא רצתה לקבל את פניו.
אמא תמיד חושבת שהיא צריכה לרצות את כולם ואני לא רוצה שהיא תהיה איתי מסיבה כזו. אני רוצה שזה יהיה מאהבה, שזה יהיה עם נוכחות מלאה ורצון להיות שם. אז אם היא רוצה ללכת ולהיות עם אבא שלי שתהיה. לפחות הם מדברים. זה עדיף משבועות על גבי שבועות של ריבים או שקט. אני אהיה בסדר למרות שזה הכאיב לי שהיא הלכה ככה באמצע.
הא, נזכרתי גם שאמא אמרה שזה אומץ גדול להבין שמשהו לא מתאים, ולקום וללכת... להודות שאני לא יכול את זה, שזה לא נעים לי, לא עושה לי טוב... למרות שזה "נחשב" או לא יודעת מה... [היא אמרה את זה בהקשר למישהו אחר ולא אלי] זה עשה לי טוב וגרם לי להרגיש בנוח עם הרעיון של לא להמשיך עם העבודה... ועצם זה שמשהו נרגע בי בעניין הזה רק אומר שיש בי חלק שרוצה לקחת את העבודה לא מתוך הקשבה לעצמי אלא מתוך איך העולם בחוץ יראה את זה... ואני לא רוצה ככה.... הלוואי שאעשה החלטה מתוך הקשבה עמוקה לעצמי. אני כל הזמן מתנדנדת עם זה וקשה לי מאוד להחליט.
כל בוקר מתעוררת ואומרת שאני אתפטר. בעבודה נחמד לי לאיזה שלוש שעות ואז אני מתחילה להיות בלחץ על להגיע הביתה. לא יודעת מה יהיה עם זה. בא לי לעצור הכל.
אתמול שוב הייתה לי הזיית שמיעה קצרה אך מטרידה. ממש הרגשתי שיש דמות בחדר, מישהו שעשה קולות של נשיקה, קולות מטרידים כאלו, כאילו הוא קורא לי כמו שקוראים לכלב. קפצתי בבהלה והדלקתי את האור וראיתי שאין אף אחד. קמתי לקחת קלונקס. לא עזר.
נרדמתי רק ב5 בבוקר..... ממש לא התגעגעתי לקלונקס וללהיות בלחץ על הג'וינט של אחרי העבודה.....
היה לי עוד משהו שרציתי לכתוב אבל אני לא מרוכזת אז זהו לעכשיו
תגובות
הוסף רשומת תגובה