תעודת הזדיינות

חודש חדש התחיל

כבר יומיים אני רוקדת ואני רוצה לנסות לרקוד כל יום

אני יודעת שכבר ניסיתי את זה ושאולי כל יום זה בקשה מוגזמת מעצמי כי בטח אהיה עייפה מכדי לקפץ לפעמים, אבל עדיף לי לכוון לשמה, מקסימום ארקוד קצת פחות

אני רוצה לעשות ניסוי ולראות איך הגוף והנפש שלי מרגישים בעשייה, כל יום בחוץ, כל יום בתזוזה... עם כמה שזה קשה, אני רוצה לראות אם זה יביא לי שיפור כלשהו למשל מבחינת הכאבים הפיזיים או הפחד המשתק שאוחז בי לא מעט לאחרונה.

אתמול קיבלתי מייל שאומר שסיימתי את התואר הראשון בהצטיינות. זה העלה בי כל כך הרבה רגשות... בהתחלה שמחתי כי נזכרתי איך בכל שנותיי בבית הספר היה לי קשה ותמיד היו לי ציונים נמוכים... נזכרתי ברגע הזה שאחד המרצים בתואר ביקש שניתן ציון לעצמינו ונתתי לעצמי ציון גבוה לא רק בגלל שחשבתי שהגיע לי כי הייתי תלמידה טובה, אלא כי יש שם איזה פצע... הפצע של לא להיות מוערכת, ולא בגלל שאני פחות טובה.. אלא פשוט כי לא הצלחתי להתאים את עצמי אל המערכות השונות שהייתי בתוכן... ואולי זה טוב... זה מזכיר לי את המשחק הזה של הילדים שצריך להכניס כל צורה אל המקום המיועד לה.. אז אולי זה טוב שיש לי צורה ייחודית ושאני לא יכולה להתאים את עצמי לריבועים ריבועים הזה... אבל בתור ילדה קשה להבין את זה, קשה לשאת את זה שכותבים לי בתעודה ציונים נמוכים ושההתנהגות שלי לא משהו. בכל אופן השמחה שהייתה לי כשקיבלתי את המייל התחילה להתערבב בכל מני תמונות עבר וכאבים וסבל שעברתי בתוך המסגרות השונות...

נזכרתי איך נראו הימים שלי בתואר... לקום מהמיטה ולעשות ראש [אחרי לילה שלם שלא באמת ישנתי וכל רגע קמתי לבאנג]... לנסוע באוטובוס אכולת חרדה והזיות.. להגיע למכללה ולהתחבא בשירותי נכים לפחות כמה דקות עד שמשהו בי קצת נרגע מהדרך ומכל ההצפה החושית הזו... להוריד את האוזניות שעל האוזניים שלי בכלל בלי מוזיקה.. הן שם רק כדי לעמעם את הרעש של העולם בחוץ...או כאמירת "אל תתקרבו אלי"... ללטף חתול או תרנגול שאלו היו חבריי היחידים שם במכללה.. להכנס לכיתה ראשונה ולסדר את כל הכסאות לפי הזווית שנראית לי נכונה ולתפוס את הכסא הכי "מוגן"..... לעזאזל החרדות שלי פרחו בלימודים...ככל שעבר הזמן שם ככה מצבי התדרדר... במקום העבודה שעבדתי בו 6 שנים, במקום להתקדם בתפקיד ביקשתי כל פעם מחדש ללכת לשטוף את השירותים ואת הכלים- רק כדי להמנע מקשר עין שעלול פתאום להיווצר... העדפתי לטמון את הראש באסלה.... ככה הכל היה מפחיד....

ואז חשבתי לעצמי למה עשיתי בכלל את התואר הזה.. מה רציתי בדיוק להוכיח.. ולמי... רציתי לשמח את ההורים שלי, אבל בעיקר רציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לקחת חלק בעולם הזה ולעשות את זה בצורה טובה אם רק אבחר. נכון, זה קשה לי אולי יותר מ"האדם הממוצע" כי אני מאוד רגישה, אבל אם אני אחליט שככה אני רוצה אז ככה יהיה. רציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לעמוד בהחלטה שהחלטתי [בלי קשר בכלל לאם ההחלטה הזאת גרועה או לא גרועה, שזה נושא אחר...]

התרגשתי מזה שהצלחתי לעשות משהו שהוא כנגד כל הסיכויים, שהוא כל כך רחוק ממני ולא טבעי לי. התרגשתי גם לראות שהמרצים אהבו את הדברים שכתבתי, וזה היה מגניב לראות איך מצאתי בכל זאת את הדרך שלי בתוך האקדמיה שלא ממש משאירה מקום לביטוי של מי אני באמת... הכי נהניתי לקחת את אחת העבודות הרשמיות והקרות האלו שהגשתי, לטבול את האצבעות שלי בצבעי אקריליק צבעוניים ופשוט למרוח על השער שלה, על הסמל של המוסד הזה.

מה שאהבתי בלימודים של חינוך ולדורף לעומת הלימודים של החינוך הרגיל, זה שבחינוך ולדורף הייתה חובה לקשט את העבודות שאנחנו מגישים, ובחינוך הרגיל זה היה נגד החוק.

בכל אופן מה שרציתי להגיד זה שיופי טופי שהצלחתי לעמוד במשימה. זה נותן לי תקווה לגבי חודש יוני שבדיוק התחיל והולך להיות עמוס במיוחד. אבל... מה שחשוב לי עכשיו זה לא לנסות לדחוס את הצורה שאני לכל מני תעלות מרובעות שמקצצות ומסרסות אותי. אני רוצה לפרוש את הכנפיים שלי ולהתפזר באוויר כמו שקית של נצנצים שהתפוצצה ואני לא יודעת מה זה אומר בכלל אבל זה קצת מפחיד איכשהו...

and the old are supposed to protect the young"

not endanger or exploit them

this is something i can't stress enough

having been fucked is no excuse for being fucked up

and my mom says to treat as you wish you were treated

and i know that she's sorry for the wrongs she repeated

and never forget how you felt as a kid

"look little you in the eye, each time you encounter a child

והנה מכתב ששלחתי לסמינר הקיבוצים, שכמה ימים אחרי ההודעה בדבר הצטיינותי שלחו לי אס אמ אס ש-אופס, הם התחרטו..

[קארמה? אולי זה בגלל שקראתי לזה תעודת הזדיינות כאן בפוסט? איזה כיף זה לחפש תירוצים ומשמעות נסתרת בהכל, הא?]

"לכל מאן דבעי

לפני כמה ימים קיבלתי אימייל שאומר שסיימתי את התואר בהצטיינות. בהתחלה שמחתי מאוד ואחר כך בכיתי מאוד ונפלו פני ולא יכולתי לדבר עם אף אחד. זה הציף אותי בהמון רגשות ומחשבות על כך שכל חיי ניסיתי להיות טובה ולהתאים את עצמי למסגרות השונות שמצאתי את עצמי בהן, ללא הצלחה...

עוד לפני שסיימתי כיתה ח' הפסקתי להגיע לבית הספר. המורים חיבבו את האדם שאני למרות שלא הצלחתי בלימודים ונתנו לי אישור מיוחד ללמוד לבדי בבית ולגשת לבגרויות.

התואר הזה לא היה פשוט עבורי כמו שאר המסגרות. את רוב הזמן שבין שיעור לשיעור העברתי בשירותי הנכים במכללה שהפכו לבית הקטן שלי, שם יכולתי להתחבא ממה שהפחיד אותי, שזה פחות או יותר הכל. לא הייתה לי "חווית סטודנט" כמו שאנשים מציגים בדרך כלל- לשבת על הדשא עם חברים ולפטפט, להכיר אנשים חדשים ולהתקדם בחיים. להפך, עם סיום התואר התפטרתי מעבודתי והסתגרתי בבית כחצי שנה.

אני לא כותבת את זה כדי להתמסכן ולהתבכיין, אני מודעת לכך שלכל אחד יש את החבילה שלו והצרות והקשיים שלו. אני כותבת את זה כי במילא אני כבר לא סטודנטית וזה לא יעשה נזק, ואני תמיד דוגלת בכנות ופתיחות לב. בקשרים יותר אנושיים ופחות ממוחשבים.

אני לא יודעת מי קורא את מכתבי ויתכן מאוד שזה לא מעניין אף אחד ולא רלוונטי, רק רציתי לציין שזה היה מאכזב מאוד לקבל מהמכללה אתמול הודעת אס אמ אס לגבי כך שהייתה טעות ובעצם לא מגיעה לי תעודת הצטיינות ["היו כמה שעקפו אותך" נאמר לי בטלפון כשהתקשרתי לברר מה העניין].

הייתי גאה בעצמי שעל אף הקושי סוף סוף הצלחתי לעמוד בדרישות של העולם בחוץ ועוד בהצטיינות. לפעמים אישור מבחוץ, הכרה או הערכה הם משמעותיים מאוד. זה מאוד מאכזב להרגיש שעד ש"הדבקתי את הפער" שוב נשארתי מאחור. ונכון, זאת לא תחרות, כל אחד ומסעו האישי. ובכל זאת.

"להצליח ולהשאר בן אדם"? לא יודעת לגבי זה, רק יודעת שההצטיינות הזאת לא באמת חשובה ובכל זאת זה שרף לי בפצע ישן ופתוח. לא אכפת לי אם אני מצליחנית או לוזרית, וזה בטוח לא קשור בשום צורה שהיא לסמינר הקיבוצים [אלא יותר לגישה לחיים]... אבל הילדה הקטנה שבי השתבללה בגלל טעותכם ואולי רצוי שבשנה הבאה תהיה יותר תשומת לב מצידכם בנושא הזה.

אתם סמינר לחינוך. הרבה אנשים מגיעים ללמוד חינוך בדיוק בשביל לעשות תיקון לכל העוולות שהם בעצמם חוו במערכת החינוך, והנה, הכל נשאר אותו דבר לעת עתה. גם האנשים שרוצים להביא את השינוי ממשיכים לקבל מכות קטנות מתחת לחגורה, אולי בשביל לזכור היטב מה עושים ולא עושים.

בשבילי זה סימן שהגיע הזמן לרפא את הפצע הזה. להבין אחת ולתמיד שאם הצטיינות הייתה נמדדת בהתחשב במאמץ ובהתקדמות שאדם עושה, בכמה שהוא פותח את הראש ואת ליבו... כנראה שהדברים היו אחרת, ורבים היו מקבלים הכרה על פועלם בעולם.

אז כתבתי על אכזבה, אבל נראה לי שאסיים בתודה. תודה שהזכרתם לי מה חשוב, מה זאת הצלחה והצטיינות בשבילי, ומה המשמעות האמיתית של להעריך אדם במספרים.

היו שלום,

אסתי, אנושית ועל כן מצטיינת."

חפש בבלוג זה

שלוש שש שש אפס חמש

תעודת הזדיינות

תגובות

הוסף רשומת תגובה