שלוש שש שש אפס חמש

כל הקולות סותרים את עצמם כל הקולות צודקים אתה שומע? אלוהים אינני הנך אני רואה אותך אל תגיד לי להוריד נעליים אלא אם הריצפה נקייה גרביים זה מינימום אם לא נעלי בית חמימות ורכות גם בקיץ אל תציבי לי תנאים אני אלוהים גם אני אלוהים אז למה את עם נעליים? כי יש לי חורים את המצאת את החורים אני רואה אותם פעורים כמו בור ללא תחתית כמו תהום אינך רואה? אני רואה. את בת של מלך אינני קדושה מעונה. את בת יענה אני מעדיפה להיות אמו, לבקוע מביצה בצבע של ים מה לך ולים? שום דבר לי ולים, חוץ מפחד אינסופי כמו החורים שלי את מדברת שטויות את מבלבלת אותי כבר אינני מבדיל מי את ומי אני אתה בן של מלך את חוצפנית איני חוצפנית. כואב לי תנוח דעתך דעתי מפרפרת בכוחות אחרונים פרפרית, דעתך לא רק דעתי את קוראת לי פרפר? לא, אני קוראת לעצמי גבר טיפוסי אני לא מאמינה שהמלך בעצמו נפל אל רשת הפירושים המוטעים ביתי, וכי יש כבוד גדול מזה? אתה צודק אבא שלמותינו היא בחוסר השלמות בגלל זה אנחנו מפוזרים, חלקים חלקים, כדי לזכור שביחד אנחנו אחד חלקים חלקים וחלקים מחוספסים כמוך, יא בינתי אבא, אתה יודע ערבית? אני יודע הכל אז תאמר לי מה עכשיו עכשי...

אנשים מקבלים מדליות על זה שהם שקרנים וצבועים מי שנחשב הכי נורמלי ובריא זה מי שמסתיר את השיגעון שלו הכי טוב, אפילו מעצמו. מי שמקבל את השגעון שלו בזרועות פתוחות, בעיניהם הוא הדפוק מכולם.. בחדרי חדרים, אם לא אלו שבביתנו אז אלו שבליבנו, אני יודעת שכולנו משוגעים עכשיו, מה זה משוגעים? זה המצאה אנושית, השיגעון, וגם בכל תרבות רואים את זה אחרת. כשאני כותבת כאן משוגעים אני מתכוונת למה שנחשב משוגע כאן בארץ שאני גדלתי ובין האנשים שאני מכירה והרפואה שאני מכירה.   ילדים, כשהם הולכים ברחוב, תמיד הם משמיעים קולות משונים מהפה, רוקדים, שרים, מעיפים את הגפיים שלהם לכל כבר, רצים, משתרכים כמו איזה זחל, נשכבים על המדרכה וצורחים, מושכים לאמא במכנסיים, משחקים אותה סופרמן... אין סוף... אין סוף.... וזה לא רק "ילדים משוגעים", זה רוב הילדים. ילדים בריאים. אפשר לראות את זה גם על גורים של חיות אחרות, וזה סימן עבורי, כי זה הופך את העניין לחוק טבע.   עכשיו, מה נשתנה? מה קרה לנו שבאיזשהו שלב זה נהיה לא לגיטימי? הציפייה. גדלנו אז מצופה מאיתנו להתנהג כך וכך... אבל כשאנחנו לבד בבית? בטוחה שלרוב המוחלט של האנשים...

אמא שלי אומרת שלאחרונה הגבות שלי פרועות. היא שואלת אם אני רוצה אולי ללכת למישהי שתסדר לי אותן ואני עונה שלא. היא שואלת אם אני רוצה ללכת להערכה פסיכיאטרית ואני עונה ש"זה מעליב".       אני שונאת את הקטע הזה שמעריכים אמנים רק אחרי שהם מתים. יש אמנים חיים שעושים אחלה יצירות הרבה יותר מהחרא של קדישמן ולא היה מזיק להם לקבל כמה גרושים או לפחות קצת אהבה והכרה.         מחר יום רביעי ואני רוצה לדבר עם האלו מהקורס רענון נהיגה. אני רוצה גם לצייר ולדבר עם היועצת כדי לתת לה תאריך שאתחיל לעבוד בו. כל כך הרבה רעש בראש וידעתי שכשארצה לכתוב את הרעש במסודר פתאום כלום לא יצא זה כל כך לא פייר רוצה לעשן כדי לא להתמודד עם חוסר הנוחות שיש בי כרגע מה עושים מה עושים. אה צריך גם למלא טפסים ואולי נזכרתי כי זה כזה קצת חרוז מה קרה כאן? מה קורה כאן?   אלוהים נכנס ויוצא מתוכי, משמרות. בלילה הוא בפנים ובבוקר אני המלאכים מתגלים בין שריפה לשריפה ולוחשים שהכל ממש ממש במקום... איך אומר חוטב העצים- יותר מזה נשתגע.. מושלם... באמת אלו הימים הכי יפים בחיים שלי למרות שהם כואבים [בזכות? בג...

  דברים שמתבשלים ואין לי סבלנות אליהם.   מה אני אעשה עם כל ההשראה הזו עם כל הפיזור הזה ברוך השם המח עמוס ברעיונות האתגר שלי הוא בלבצע להתמקד האתגר שלי הוא מול הפרפקציוניזם והשנאה העצמית וחוסר המוטיבציה אבל עכשיו הכל מבעבע ואני מרגישה שאני יכולה לכוון את הזרקור לאן שאבחר     [זה ציור שאני עובדת עליו בימים אלו, שעבר איזה טריפ בפוטושופ]