מלא רעש ותהיות לגבי עבודה
אמא שלי אומרת שלאחרונה הגבות שלי פרועות. היא שואלת אם אני רוצה אולי ללכת למישהי שתסדר לי אותן ואני עונה שלא.
היא שואלת אם אני רוצה ללכת להערכה פסיכיאטרית ואני עונה ש"זה מעליב".
אני שונאת את הקטע הזה שמעריכים אמנים רק אחרי שהם מתים. יש אמנים חיים שעושים אחלה יצירות הרבה יותר מהחרא של קדישמן ולא היה מזיק להם לקבל כמה גרושים או לפחות קצת אהבה והכרה.
מחר יום רביעי ואני רוצה לדבר עם האלו מהקורס רענון נהיגה. אני רוצה גם לצייר ולדבר עם היועצת כדי לתת לה תאריך שאתחיל לעבוד בו.
כל כך הרבה רעש בראש וידעתי שכשארצה לכתוב את הרעש במסודר פתאום כלום לא יצא
זה כל כך לא פייר
רוצה לעשן כדי לא להתמודד עם חוסר הנוחות שיש בי כרגע
מה עושים מה עושים. אה צריך גם למלא טפסים ואולי נזכרתי כי זה כזה קצת חרוז
מה קרה כאן? מה קורה כאן?
אלוהים נכנס ויוצא מתוכי, משמרות. בלילה הוא בפנים ובבוקר אני
המלאכים מתגלים בין שריפה לשריפה ולוחשים שהכל ממש ממש במקום...
איך אומר חוטב העצים- יותר מזה נשתגע..
מושלם... באמת
אלו הימים הכי יפים בחיים שלי למרות שהם כואבים [בזכות? בגלל? בעת ובעונה אחת? גם יחד? לא סגורה על הסיפור הזה]
אני לומדת מלא ואני עושה מלא טעויות ואני נחה מלא ואוהבת מלא וכיף לי ונורא קשה לי
"אז... ככה בחרתי לחגוג את סיום הקורס? לעשן כמו חזירה עם אנשים שלא מקדמים אותי לשום מקום בחיים והנוכחות שלהם לרוב מעיקה? בסדר, לפעמים צריך להגיע לשלב שזה פשוט מגעיל אותי. מה יהיה עלי? אני מתחילה לעבוד כי מה, כי אני חושבת שזה יציל אותי ממשהו? לא יודעת. אולי זה יציל. בלוט הציל. זה היה אחלה אשפוז יום. אבל בלוט זה למתחילים. העבודה החדשה תדרוש ממני להתחבר לעולם. היא תדרוש נוכחות מלאה. היא תדרוש ממני לצאת מהמיטה כל בוקר וללבוש בגדים בלי כתמים או חורים. היא תוציא ממני את הצד הגבוה שלי, אין חוכמות. פשוט ככה. בעבודה כזו לא אוכל לחיות בדמיונות. אוכל לדמיין אחרי העבודה וזה בסדר. זה טוב. מספיקה לי שעה לבד בשביל לשקוע בטריפ. המח שלי עף ומפליג למחוזות שרק אלוהים יודע עליהם. ואלוהים? אתמול הוא לחש לי שהוא כאן. שהוא שומר עלי ולא נוטש. שהרוח נושאת אותי גם כשזה מרגיש כמו תהום חשוכה ועמוקה. במיוחד שם, כשאני כנועה, כשאינני מתנגדת לזרימה ולחוכמה שלה. תמיד יש משהו מתחתיי, לא אגע לגמרי בקרקע. המלאכים נושאים אותי תמיד ולכן אני יכולה לשחרר קצת מהפחד כי אני יודעת שהמלאכים יודעים את מה שאני לא יודעת, ואם מצאתי את עצמי ב8 בבוקר מחובקת עם ילדים בכל הגילאים והרגשתי בבית... אם הסתכלתי על הילדים בכיתה וראיתי את השלמות והחוכמה הבלתי מעורערת של הרוח... אז מה? אז יודעים שהייתה כאן התערבות מלאכית. לפעמים צריך לכופף גורלות ולשנות קארמה ולשבור לופים. את זה כבר ידעתי קודם. לפעמים צריך פעולה יזומה של מישהו או משהו- לשחרר ולהכנע ולתת לרוח לשאת אותי. לזכור שרוח וחומר אינם נפרדים. הרוח פועלת בחומר, היא מתגשמת דרכו.
זה לא תמיד ככה. אבל כשהידיים למעלה מורמות בכניעה ויש ריח של עניין קארמתי שעתיד להתבאר, ויש ניצוצות בעיניים ושקשוק בברכיים- אז שווה לתת הזדמנות. כלומר לקחת את ההזדמנות. אם המושכות לא אצלי אז שאלוהים ייקח אותן. בבקשה תציל אותי."
"עכשיו אני לא עושה כמעט כלום. כלומר כן, פגשתי כמה חברים וציירתי איזה שלושה ציורים. בכיתי מלא וישנתי מלא. זה די מכובד לחצי שנה של התכנסות פנימה, זה די והותר, לא? אם אכנס לשגרה ועוד כזו שמעשירה את הראש ונותנת השראה ושומרת על פוקוס- אולי יגדל השפע?"
למה כן? למה לא?
אמרתי לאמא שכבר חצי שנה היא לא אוהבת אותי
אני יודעת שזה לא נכון אבל לא ידעתי איך לבקש
אולי כבר חצי שנה אני לא אוהבת אותי
בעד ונגד, אבל לא בטבלה וכן עם לב ומשמעות
כן ללכת לעבוד-
כי זה ישאיר אותי מחוברת לעולם, זה יוציא אותי מהמיטה. אסתרק ואתלבש. כי זה עבודה רוחנית מעמיקה. זה לא יציל אותי אבל זה יכול לעזור. כי אני חוששת שאני מתחילה לשכוח איך משחקים את המשחק שהוא מחוץ לראש שלי, ונראה לי שכדאי לשמור על המיומנות הזו. המיומנות של לתקשר עם אנשים מהמקום הגבוה שלי. לתת מעצמי את הטוב שיש בי. אני זוכרת, כבר עשיתי את זה בעבר. אני מסוגלת. וגם אם לא הייתי עושה את זה בעבר- אני מסוגלת. אמנם המשכורת נמוכה אבל השכר מעבודה הוא לא רק הכסף- אעבוד לצד אדם מעורר השראה שהוא גם אמן מוכשר. אעבוד לצד אנשים יוצרים, אנשים שטובים במה שהם עושים, שיכולים ללמד אותי. אנשים שנכונים להתפתח, שפתוחים לגדול יחד.
אולי ציירתי לי איזה תמונה רומנטית בראש.. תכלס אני כבר 7 שנים מסתובבת בין מוסדות חינוך ולדורף ולא תמיד זה היה רומנטי כמו בספרים. ממש לא. יש אנשים פצועים בכל מקום ויש התנגשויות והתנגחויות ויש את השעון שרץ ומשתלט על מה שחשוב באמת, שזה לראות את הילדים. להקשיב לבקשה הפנימית ביותר שלהם ולנסות לתת להם את זה. הרבה פעמים זה מתפספס.
ועדיין... כשאני נכנסת לגן הראשון שעבדתי בו אני מרגישה שהגעתי הביתה... שהגעתי למקום בו סוג של קיבלתי את חיי בחזרה... וגם בבתי הספר התחושה דומה- זה מרגיש טבעי ועוטף ולא כל כך מפחיד. זה מעשיר ומעורר ומחייה. דבר שחזר על עצמו כמה פעמים והשאיר אותי לעבוד בחינוך וגרם לי לרצות לתת מעצמי היה עיניים של ילדים. אני פשוט לא מסוגלת לסרב כשילד נושא אלי את עיניו ואומר לי "את הולכת? תשארי איתנו. מתי תבואי שוב?"
לא ללכת לעבוד-
כי זה עמוס לי מבחינת ימים ושעות. זה ילחיץ אותי ולא ישאיר לי זמן לעצמי, לחברים וליצירה. כי השכר נמוך. כי זה יחליט לי מתי לישון ומתי לקום ומתי לאכול. כי זה מזכיר לי את המוות של פונצ'ה. כי אני פוחדת שלא אהיה טובה בזה, שאחתים את שמי, שאסבול, שאחזור לשימוש אינטנסיבי.
טענות נגד הטענות נגד-
עצם זה שעולות בי טענות נגד טענות הנגד, כבר מראה שאני נוטה לצד השני. חוץ מזה אני מרגישה שבכלל אין לי מה לכתוב בטענות נגד, ורואים בבירור שהצד של הבעד שמנמן יותר. לכל טענת נגד אפשר למצוא טענת נגד. הנה:
לגבי עניין העומס והזמן- כבר כתבתי פה בעבר על התיאוריה של כדורי השלג שגדלים ומאיצים כל אחד לצד שלו על הסקאלה. כשעושים הרבה- מספיקים הרבה יותר ממה שכביכול הזמן יכול להכיל. כשעושים מעט- גם משימה פשוטה כמו לקום למטבח ולהביא כוס מים לוקחת את כל האנרגיות ולא נשאר כח אפילו להקליד איזה אס אמ אס טיפשי. ככה זה, זה שני קצוות עם כוחות מאוד חזקים שמושכים כל אחד לכיוונו. כשאין זמן מוצאים זמן וכשיש זמן אין כח.
לגבי השכר הנמוך- כבר כתבתי קודם, שכר לא נמדד רק בכסף. ומה זה הסיפור הזה שאני מספרת לעצמי בראש "זאת השנה האחרונה שאעבוד בחיי, וזהו, זה יספיק לי לכל החיים. אסתדר", זה בולשיט, וזה לא בולשיט בגלל ש"צריך כסף כדי לחיות בעולם" [זה גם בולשיט בפני עצמו]. זה בולשיט בגלל שיש כל מני צורות חיים, והצורת מחשבה שלי היא תכלס זו שמגבילה אותי ולא חשבון הבנק. יכול להיות שאני אחליט שאני רוצה עכשיו לקנות בגד מאוד יקר [בכוונה הלכתי על דוגמא יומיומית ולא על משהו כמו ארמון או להצמיח כנפיים].. אם אני אחליט ככה אז כן, אצטרך כסף כדי ללכת עם ההחלטה הזו. אבל אני יכולה גם להחליט לא לקנות את הבגד הזה. אני יכולה למצוא בגד ברחוב ואני יכולה ללמוד לתפור ולעשות משהו יותר טוב ומותאם אישית ואני יכולה בעצם אינסוף דברים. אפילו להלך עירומה. [לא שאני בעניין, סתם גלשתי רחוק מדי עם המטאפורה וזה כבר נהיה לא ענייני]... בכל אופן, אם לקצר- מה שאני רוצה להגיד זה שההזדמנויות כל הזמן כאן, אבל לפעמים העשן של הג'וינט מסתיר לי.
לגבי "יחליט לי מתי לישון..לקום..לאכול"- לא יזיק לגוף שלי ריתמוס, וגם לנפש. מי כמוני יודעת מה חשיבותם של סדר וטקסים. זאת כנראה הסיבה לכאוטיות בחיי בחצי שנה האחרונה: ייחלתי לעקירת כל שורשי ולא חשבתי שאתעופף כל כך גבוה. אולי לא הבנתי את החשיבות של היותי כאן על האדמה, אולי שכחתי. כנראה שעייפתי, אבל עוד לא סיימתי כאן... אפשר לרחף קצת אחר הצהריים, בתור מישהי שמכורה לאיסטרולים... כן, אני צריכה מנה די גדושה של החרא הזה לעומת אנשים אחרים. אסטרולי הלילה אינם מספיקים לי אבל לחלום כל היום זו גם לא צורה. לא כשיש לי עניינים לסגור על האדמה.
"זה מזכיר לי את המוות של פונצ'ה"- אז אולי זאת הזדמנות לריפוי. פשוט ככה.
"פוחדת שלא אהיה טובה בזה"- אני יודעת שאם אחליט לתת מעצמי ולהיות שם אז אהיה טובה בזה. יכול להיות שזה לא יתאים ואחליט לעזוב. זה בסדר. זה לא יחתים את שמי [אפשר לחשוב גם מה זה "שמי"... מי שאוהב אותי ומעריך אותי בקהילה הזאת זה לא ישנה לו. זה פאקינג בולשיט... "שמי" עאלק.] הכל בסדר. מותר לנסות. מותר גם לטעות.
"שאסבול.. אחזור לשימוש אינטנסיבי"- אני כבר סובלת. וגם נהנית. כזו אני. יצור רגיש מאוד עם נפש סוערת. והאמת שיש סיכוי שדווקא עבודה מהסוג הזה תפקס אותי ותרים אותי למעלה, עם כל הקושי של לקום בבוקר ולפעמים לא מתחשק וכל זה. זה בוטנים לעומת השדים שבראש. וכבר עכשיו אני בשימוש, אמנם לא אינטנסיבי כמו פעם... אבל אם אני כבר משתמשת אז לפחות אני אעשה עוד משהו אחר בחיים שלי שיאזן אל הקוטב השני... אל כאן ועכשיו. ובכלל, זין על הוויד הזה. נמאס לי כבר ממנו. כמו איזה אקס עקשן...
טוב. האאא. זה היה ממש משחרר להוציא את כל החרא הזה מהראש שלי. משתתפת בצער מי שקרא את החפירה שלי וסבל. אני סבלתי מכל הרעש הזה בראש במשך כמה ימים עד שנהייתי חולה, ועכשיו הקאתי את זה כאן בבלוג. אני מתחילה לעבוד ביום ראשון. בהצלחה לי.
והנה שני שירים, כל אחד באווירה שונה לגמריי. שניהם מתאימים לי לכרגע-
תגובות
הוסף רשומת תגובה