על נהרות בבל

אנשים מקבלים מדליות על זה שהם שקרנים וצבועים

מי שנחשב הכי נורמלי ובריא זה מי שמסתיר את השיגעון שלו הכי טוב, אפילו מעצמו.

מי שמקבל את השגעון שלו בזרועות פתוחות, בעיניהם הוא הדפוק מכולם..

בחדרי חדרים, אם לא אלו שבביתנו אז אלו שבליבנו, אני יודעת שכולנו משוגעים

עכשיו, מה זה משוגעים? זה המצאה אנושית, השיגעון, וגם בכל תרבות רואים את זה אחרת.

כשאני כותבת כאן משוגעים אני מתכוונת למה שנחשב משוגע כאן בארץ שאני גדלתי ובין האנשים שאני מכירה והרפואה שאני מכירה.

 

ילדים, כשהם הולכים ברחוב, תמיד הם משמיעים קולות משונים מהפה, רוקדים, שרים, מעיפים את הגפיים שלהם לכל כבר, רצים, משתרכים כמו איזה זחל, נשכבים על המדרכה וצורחים, מושכים לאמא במכנסיים, משחקים אותה סופרמן... אין סוף... אין סוף.... וזה לא רק "ילדים משוגעים", זה רוב הילדים. ילדים בריאים. אפשר לראות את זה גם על גורים של חיות אחרות, וזה סימן עבורי, כי זה הופך את העניין לחוק טבע.

 

עכשיו, מה נשתנה?

מה קרה לנו שבאיזשהו שלב זה נהיה לא לגיטימי? הציפייה. גדלנו אז מצופה מאיתנו להתנהג כך וכך... אבל כשאנחנו לבד בבית? בטוחה שלרוב המוחלט של האנשים יש התנהגויות שבחוץ הם מרסנים ומסרסים ומסתירים היטב.

 

כשאני לא יצאתי חצי שנה מהבית שקעתי עמוק פנימה ואנשים חשבו שהשתגעתי. גם אני חשבתי כך. בכיתי כאילו מישהו מת ואז פתאום צחקתי בקול גדול ואחר כך שוב בכיתי ואז פתאום רקדתי ואז גיליתי שאני יודעת לעשות קולות של ברווז אז עשיתי את זה במשך שעתיים תוך כדי תיפוף על כל דבר שהאצבעות שלי פגשו ואחר כך מצאתי את עצמי עומדת בסלון ובוהה בקיר ורואה אורות וצבעים בוהקים ואלוהיים... זה סתם, יום רגיל, שגרתי, בחצי שנה האחרונה שהעברתי כאן בבית. לרוב האנשים מבחוץ זה היה נראה כמו משהו די משוגע סביר להניח, אם הם היו מסתכלים מהצד... אבל אני באיזשהו שלב הבנתי שהגרעין הפנימי העמוק עמוק הזה, זה ששם מאז שאנחנו ילדים, זה מקום בריא. הבנתי שמה שמשפחתי וחבריי ורופאיי מכנים שיגעון הוא בדיוק ההפך, הוא ההחלמה שלי. גם אם הוא כואב ומוזר והזוי וקשה להכיל אותו [כי כל החיים לימדו שיש צורה, יש צורה להתנהג. מה זאת אומרת מצבי רוח מתחלפים, מה זאת אומרת קולות של ברווז, ואורות, ודמויות והזיות?]

 

זה הריפוי שלי כי זאת אני. כי זה המקור. זאת האמת.. והיא כל כך גועשת ורוחשת כי סירסו אותה, כמו כלב שובב וחי שסגרו בכלוב במשך שנים, ואז יום אחד פותחים לו את הדלת, ובהתחלה הוא בשוק והזנב בין הרגליים אבל כשהוא קולט... כשהוא קולט שהוא יכול סוף סוף לנבוח ולרוץ כמו שהוא אוהב... הוא משתולל ואי אפשר לעצור אותו...

 

אני לא רוצה לכלוא אותו שוב לעולם. כלומר, אותי.. ואני מפחדת. אני מפחדת בגלל שאני אומרת לעצמי שגם אם זה לא מוצא חן בעיני, העולם כאן עובד בצורה מסוימת ויש את מה שמקובל ולא מקובל, ויש גם דברים של מבוגרים כמו תשלומים ומיסים ופנסיה וביטוח לאומי וטופס כשירות עבודה...היי, לא ידעתי שאני יודעת כל כך הרבה מילים בסינית, עכשיו רק חסר להבין מה הן אומרות.. או שלא? חסר או לא חסר? בעיקרון לא חסר לי. בכלל בכלל לא. אני רוצה להתרחק מזה כמו מאש. אני רוצה להתרחק מכל מה שמרחיק אותי מעצמי... אבל, עדיין, כל עוד לא בחרתי באופן רשמי ב"חיי שיגעון" ופרשתי לאיזה מערה ביער... עלי להכיר, לפחות להכיר, לדעת איך העולם השחור הזה עובד. לא? לא יודעת... אני מפחדת מאוד מהיום שאאבד את הוריי והם לא יוכלו יותר לעזור לי עם זה. אני מפחדת מאוד מהיום שבו אהיה ברשות עצמי. אני מרגישה כמו חיה ואני לא מבינה למה עושים הבדלה כזו בין חיות לאנשים. כלומר, אני מבינה שאנחנו חיה מוזרה במיוחד, אולי היחידה שאוכלת סרט על הקיום שלה... מה שאני מנסה להגיד זה שכל החרא הזה לא בשבילי. זה לא שאין לי שכל, יש לי, אבל אני רוצה לעשות איתו דברים אחרים.

 

נעים לי בתוך עצמי ונעים לי בטבע. לא נעים לי בבנק, במסעדה, מול ערימת טפסים שעלי למלא..  אני לא יודעת איך מתמודדים עם החרא הזה. יש דברים שכן חשוב לדעת, למשל כשעושים תאונה [לא עלינו] אז איזה פרטים צריך לתת? או כשבונים בית, איזה אישורים צריך? ומה קורה אם סתם אבנה לי בית מבוץ ביער, מי יבוא לגרש אותי? כמה מפחיד הוא יהיה? כמה חזק אבכה? האם אתעלף? של מי האדמה הזאת? למה עכבישים וחתולים לא צריכים לשלם עליה אבל בני אנוש כן? למה אני לא עכביש? למה בני אנוש חושבים שהם אלוהים? למה אני מבדילה את עצמי מבני אנוש? כששאלתי למה בני אנוש חושבים שהם אלוהים התכוונתי לזה שהם הרסו את כל הסדר הטוב שבטבע ועכשיו הם חותכים לחתולי רחוב את הביצים כדי לנסות לתקן, נמסטה נמסטה שלא תחשבו שחלילה יש לי משהו נגד הניצוץ האלוהי שבכם, נבראתם בצלמו, שרמוטות.

יש אנשים רעים שרק רוצים למצוץ את הדם שלך, לרכב על החולשות שלך. אני לא יודעת אם רעים זאת המילה. כנראה זה לא נובע מרוע. עוד קורבנות של אותה מגיפה... מגיפת ההיררכיות... אם זה בפיזי או באנרגטי... זה סבבה לתת ולקבל אבל לא לטפס לאנשים על הפאקינג ראש כשהנעליים שלך מלאות בבוץ וחרא, לא יודעת. היום הזה היה קשה מאוד.