שלוש שש שש אפס חמש

קראתי לפוסט הזה פוסט, כי זה בדיוק הרגע הזה של הפוסט, של האחרי... הרגע הזה של אחרי הטירוף הענקי.. שפתאום השקט מגיע.. אחרי כל הצרחות... אני לא יודעת מה נדפק עם המח שלי.. הרבה זמן לא היה לי יום כזה כמו יום רביעי.... מ6 בבוקר עד 8 בערב התקף של החיים שלי לא ראיתי בעיניים.. ואחרי 8 עד איזה 12 בלילה עדיין היה לי יעני נשימה לא סדירה כזה וקצת רעידות והתכוצויות קלות.... ביום חמישי נסעתי ללימודים ממש לקצרה רק לשעתיים להראות נוכחות בשיעורים שמרגיעים אותי ולא דורשים יותר מדי.... הלכתי  לשיעורי סריגה ואוריתמיה.... ומשם לירקון לחגוג את יום המריחואנה..  היה שמה די מאכזב בקטע שחשבתי שיהיה דוכני הסברה ואנשים אשכרה יעשו משהו ידברו ינסו לקדם איזה משהו.. אבל שמו טראנסים ופשוט חלק מהסטלנים רקדו וחלק רבצו על הדשא כמו איזה קייטנה... לרקוד אפשר גם בבית..  המצב קריטי מבחינת הגראס בארץ חייבים להתחיל להריץ דברים... בשעה 4 ועשרים אפילו לא היה מוזיקה כולם ישבו על הדשא סאחים.. רצו שם קצת הפתעות אבל ממש בקטנה.....  מצד שני זה תמיד מקסים אותי לראות גדרינג-סטלנים כזה מכל הצבעים וכל הצורות וכל הגילאים...

אחרי 8 שעות שבכיתי וצרחתי בחדר שלי הצלחתי להקים את עצמי ולהגיע למטבח בגוף רועד. פתחתי את המגירה בידיים רועדות והקלונקס לא היה שם. המשימה נהיית יותר מורכבת, צריך להגיע חזרה לחדר ולמצוא את הקלונקס. הצלחתי הגעתי אני הופכת את התיקים ובאחד מהם, זה שנסעתי איתו למכמורת, אני מוצאת ארבעה כדורים ובולעת אחד ומקווה שלפחות לקצת זמן אוכל להרגע...  לפני שתי דקות בדיוק התחיל שיעור החלילית שלי, אבל היום לצאת מהבית היה משימה קשה מדי... אמרתי כבר אתמול למורה שלא אגיע....  כבר הייתי היום בחוץ כשיצאתי עם פונצ'יק.. זה היה קשה מאוד. הלכנו מאוד לאט. התיישבתי רק פעם אחת במהלך הטיול, אני משתדלת לא לעשות את זה כדי לא למשוך תשומת לב, אחרי הכל זה נראה מוזר כשמישהו מתיישב 'סתם כך' על המדרכה באמצע הרחוב.... [מדרכה ורחוב.. איזה מוזר זה..] התיישבתי במקום שלא היו בו אנשים ומצאתי איזה משו שאפשר לשבת עליו... לפעמים כל כך אין לי כוח שאפילו לעמוד זה מורכב מדי... כל צעד הוא פרוייקט..... לפעמים אני משתמשת בידיים שלי כדי להזיז את הרגליים... בבית למשל, במיטה, כשאני רוצה להסתובב מצד אחד אל השני.. זה גם מאוד קשה אז א...

    וזהו.......

אף חיה לא עושה את הדברים האלו. זה רק אנחנו, זה הראש שלנו והידיים. בלב, למשל, לא השתמשנו כשעשינו את כל זה.  זה הדבר הכי פחות לבבי שראיתי... אבל ראש וידיים צריך בשביל זה.     בקיץ הכי חשוב לעשות קורס צילום, לנהוג, לטייל, להתבודד, לנוח.   אחרי הקיץ- לשבת על ג'וינט עם השר האיסלנדי לישויות אלמנטריות.       עוד שלושה חודשים אסיים את שנת הלימודים הזו, ויתחיל הקיץ. אין לי משהו חכם או אמנותי לכתוב כאן.     תמונה ישנה ביותר.... כמו שאתם מבינים שקט כאן....לא התרחשויות דרמטיות ולא תמונות חדשות ומרגשות....... שקט זה נחמד תכף בטח תתחיל סערה. אמרו שהולך להתקרר השבוע....   וסתם שאלה מצחיקה.. למי אני מתכוונת כשאני אומרת אתם חחח.....

  לא יודעת איך ומה לכתוב... מרגישה שסוף סוף מתחיל להסגר לו המעגל הזה.. אחרי שהלכתי סחור סחור וניסיתי להבין איפה שני הקצוות של החבל כדי לקשור אותם יחד... אחרי שניסיתי להבין איפה החבל עומד להקרע.. איך לסדר אותו ככה שלא יהיה מתוח מדי.. שיהיה עגול והרמוני.... אחרי שכרכתי את החבל סביב צווארי בטעות והוא החל מתהדק ופוצע... אז, בדיוק באותו הרגע שהתחלתי להכחיל, הכרזתי דיי. החלטתי לקחת הפסקה כדי לחשוב על הדברים, לעשות סדר בראש.. אלוהים [כן, אלוהים] כמה שזה נשמע מוזר ליווה אותי בתהליך הזה יד ביד.. למרות שאולי לא ממש שמתי לב לזה.. אבל עכשיו כשמסתכלים אחורה רואים שהוא היה שם בכל רגע ורגע.. שלח כל פעם סימנים קטנים, סימני דרך... ענה לי על שאלות.. כשסוף סוף הצלחתי לנסח אותן פחות או יותר... וגם כששאלתי עקום- תמיד קיבלתי תשובה מדוייקת..... הקלפים, ההצפה הזאת שהייתה לי עם דוב.. שפתאום הכל עלה.. כל הדמעות שנשפכו... הסליחה... לעצמי.... החופש.. מכל שטות שלימדו אותי אי פעם על מה זה אהבה... ובכלל... על הכל.... כי זה הכל.... כי אהבה זה גם מה שאני מרגישה כשאני מאזינה לזימזום הדבורים בחוץ, וזה גם מה שאני מרג...