שלוש שש שש אפס חמש

יהיה ממש קשה לתאר מה שעבר שם... אני חושבת שבגלל שזה עוד טרי..  שלושה ימים לא היה לילה רק בוקר... שלושה ימים הייתי אחראית שעון במשרה מלאה, אפילו הפסקות אוכל או שינה בקושי היו.. אפקט האנטי יהלום, הנמר, זאתי עם התפוח... אין לי מושג ממה להתחיל.. היה פשוט אדיר לגמרי.... שונה מכל הנסיעות הקודמות... ממש אווירה אחרת... שקט יותר..  נסעתי עם כיוון לעבוד על משהו מסויים- לחלוק עם אנשים.. לשחרר משלי שלך, שלי יותר טוב, לא יהיה לי מספיק... וחשבתי על זה הרבה שם.. וגם על עוד המון דברים כמו למשל גיאומטריה מרחבית.... לא היה לי הרבה הזיות ויזואליות וקוליות.. היו מעט... מה שכן החשיבה שלי מאוד מאוד התחדדה..... וצחקתי שלושה ימים רצוף והיום שמתי לב שממש תפוסות לי הלחיים וכואב לי לחייך..... וזהו עדיין לא נחתתי לגמרי ויש לי מלא בראש אבל זה עוד לא מעוכל פשוט רציתי לכתוב בקצרה שלא יברח לי...   בארבעה ימים הקרובים אני צריכה לתפקד כמו בן אדם מן השורה, אני מקווה שזה ילך בקלות, שלא יהיה לי קשה מדי.. היום יצאתי מהבית לאיזה רבע שעה וזה היה קשה ולא נעים...   עוד 25 ימים מתחילה חופשת סמסטר, לא יכולה לח...

שוב לפני נסיעה למדבר ושוב הפחד והלחץ.. אני צריכה לזכור איך אני תמיד חוזרת שמחה.. לחץ של זמן ומלא עומס בלימודים.. מאוחר...עייפה מאוד.. לא יכולה כ"כ לכתוב אבל בכל זאת כותבת כי הימים האלו כ"כ מיוחדים ומוזרים שאני מרגישה שפשע לא לכתוב...גם אם לא יוצא כלום....   אני בדרך הנכונה. גם הקלפים אמרו באותו היום שהתלבטתי.    יש לי חוויות מאוד מיוחדות בלימודים.. ומאתגרות.. האתגר הכי גדול שלי זה כשאני נכנסת לבית ספר רגיל מה שנקרא.. לפי תכנית משרד החינוך.. אני יושבת בכיתה ורואה שכל מה שהילדים האלו צמאים אליו זה פיות ושדונים וקצת קסם.... ומה שהם מקבלים זה בערך כמו לשבת במפעל כמו איזה קלמנטינות שמדביקים עליהם מדבקה מרגיזה..   וזהו....אז איכשהו אני מנסה להכניס לשם את הקסם.... אמרתי לעצמי שהשנה אני אעמוד באתגר, אני הולכת להשאר עם הילדים האלו כל השנה למרות  שיכולתי  להתחמק מזה...  רציתי לספר להם את 'האריה המכשפה וארון הבגדים' אבל מסתבר ששם אין אפשרות בחירה...נתנו לי שם של ספר... קחי ותלמדי.....  לא חשוב איזה ילדים בכיתה, מה הצרכים שלהם, למה הם זקוקים, איזה תכנים יתמכו...

אחרי המטר האחרון שהיה ופספסתי, נשבעתי שאת הבא לא אפספס. אתמול ב11 וחצי בלילה היה קר מאוד, והמיטה מעולם לא נראתה כל כך מפתה, אבל נשבעתי. אז לבשתי טייץ ומעליו גרביים ארוכות ומעליהן גרבי צמר ומעל כל זה מכנס גדול וחם, ועוד כמה שכבות מחממות ושמיכות. תכננתי ללכת לבד ובסוף הצטרף אלי ידיד- מה שבדיעבד התברר כרעיון מצויין, כי הוכחתי את עצמי כפחדנית גמורה :) . ברגע שהגענו ליער חבורת עטלפים קפצה מהעצים ועטלפים זו חיה שאני נלחצת ממנה מאז שאני קטנה, כי מישהו סיפר לי שהם יכולים לתלוש לי את כל הקרקפת. פחדתי נורא אבל לא רציתי לחזור הביתה. מסתבר גם שהיער נראה מאוד שונה בחושך, ולא משנה כמה פעמים טיילתי שם באור יום, הכל פשוט נראה שונה, כאילו לא הייתי שם אף פעם... התחלנו ללכת לכיוון נקודת צפייה טובה, ובסופו של עניין אחרי שנרטבו לנו הנעליים והגרביים לגמרי, התמקמנו בהצלחה. לונג, משו נוח לשים עליו את הראש, פייסל, תה צמחים- רק בעיה אחת: השמים מתמלאים עננים מרגע לרגע.... טוב התחלתי לנשוף ממש חזק כדי להעיף אותם.. נושפת נושפת ומדברת עם השם ועם העננים.. השם תן לי רק כוכב אחד.. רק אחד.. עננים בבקשה תפנו את השמים, א...

  לא נשקלתי כבר הרבה זמן. אני חושבת שבפעם האחרונה שהתעסקתי שוב קצת במשקל שלי זה היה לפני התחלת הלימודים, בספטמבר-אוקטובר ככה, כשחזרו לי הבעיות וושט ותפסתי טרמפ על הירידה במשקל. היום בבוקר התעוררתי ונראתי לעצמי קצת רזה מהרגיל, בדרך כלל כשאני רואה שינוי בעצמי אז אני בודקת את המשקל.. בקיצור נשקלתי אחרי שחירבנתי ואחרי שגם אכלתי ארוחת בוקר, וזה היה 46.4 והייתי שמחה כי זה פחות ממה שציפיתי לראות, וכנראה שצדקתי אז לפני כמה שנים שאמרתי שזה תמיד ינקר, שאי אפשר לצאת מזה לגמרי... תמיד כשאני רואה שאני במגמת ירידה אני תופסת על זה טרמפ... מוזר בכלל שאני יורדת במשקל, אכלתי במשך יומיים רק לחם וסופגניות. בכל אופן. העצב הזה, יאוש, לא יודעת איך לקרוא לזה. גם יאוש זה לא מילה טובה. גם עצב לא כלכך. דיכאון זה בטוח לא. התחושה הזאת שפשוט בא לי לפרוש... בדרך כלל איתה מגיע הצמצום באוכל.... תמיד כשאני נופלת למטה זה בא ביחד עם ירידה במשקל... חוסר רצון לאכול.... מרגישה מפוצצת כל הזמן... דוחה לי ללעוס... ממש הפעולה של לעיסה קשה לי... וגם הכמויות שאני מצליחה  להכניס קטנות מבדרך כלל...  אתמול אמא אמרה שאנ...