לא נשקלתי כבר הרבה זמן. אני חושבת שבפעם האחרונה שהתעסקתי שוב קצת במשקל שלי זה היה לפני התחלת הלימודים,

בספטמבר-אוקטובר ככה, כשחזרו לי הבעיות וושט ותפסתי טרמפ על הירידה במשקל. היום בבוקר התעוררתי ונראתי לעצמי קצת רזה מהרגיל,

בדרך כלל כשאני רואה שינוי בעצמי אז אני בודקת את המשקל.. בקיצור נשקלתי אחרי שחירבנתי ואחרי שגם אכלתי ארוחת בוקר,

וזה היה 46.4 והייתי שמחה כי זה פחות ממה שציפיתי לראות, וכנראה שצדקתי אז לפני כמה שנים שאמרתי שזה תמיד ינקר, שאי אפשר לצאת מזה לגמרי...

תמיד כשאני רואה שאני במגמת ירידה אני תופסת על זה טרמפ... מוזר בכלל שאני יורדת במשקל, אכלתי במשך יומיים רק לחם וסופגניות.

בכל אופן. העצב הזה, יאוש, לא יודעת איך לקרוא לזה. גם יאוש זה לא מילה טובה. גם עצב לא כלכך. דיכאון זה בטוח לא.

התחושה הזאת שפשוט בא לי לפרוש... בדרך כלל איתה מגיע הצמצום באוכל.... תמיד כשאני נופלת למטה זה בא ביחד עם ירידה במשקל...

חוסר רצון לאכול.... מרגישה מפוצצת כל הזמן... דוחה לי ללעוס... ממש הפעולה של לעיסה קשה לי... וגם הכמויות שאני מצליחה 

להכניס קטנות מבדרך כלל... 

אתמול אמא אמרה שאני ילדה עם בעיות.. עם מחלות נפש. אמרתי לה שאני לא חושבת שזה נכון. אני חושבת שאני בריאה, שאני ממש בסדר,

שרוב האנשים שנחשבים בסדר הם המשוגעים האמיתיים פה. מה אני מבקשת? שום דבר מוגזם.

מבקשת לישון מספיק שעות שינה שגוף אנושי זקוק לו, מבקשת להתעורר עם זריחת השמש ולא כשעוד חשוך בחוץ.

אני רוצה לנגן, לצייר, לטייל, להיות עם עצמי, להיות עם חברים שעושים לי טוב.

אני רוצה לקטוף תפוח עסיסי מהעץ בלי חשש שהוא מרוסס ברעל ובלי שמישהו ינבח עלי 'זה שלי!!!'

אני מבקשת שזה יהיה בסדר להשאר בבית כשאני חולה, ושלא יאיימו עלי מכל הכיוונים שלא יהיה לי תואר או עבודה בגלל זה.

אני מבקשת שלא יעליבו אותי וירדו לי על החיים, שיתייחסו אלי בכבוד. שלא יציקו לי. אני מבקשת דברים שאדם בריא היה מבקש.

אני אדם בריא. יש לי יצרים כ"כ בריאים ללמוד ולגדול ולהתפתח- ומסביב אני מרגישה שפשוט אין את האפשרות..משהו עוצר בעדי...

אם זה ההורים או הסביבה או כל החוקים שאנשים המציאו או החומות שבניתי לעצמי בתור ילדה כדי איכשהו לשרוד בתוך הטירוף....

אני ממש מתחילה לקבל תחושה שזה פשוט לא שווה את זה.... המירוץ הזה שאני חיה בו...לא שווה כלום...אני רודפת אחרי כלום..

אחרי מה אני רודפת? בשביל מה אני הורסת תבריאות שלי? בשביל תואר? תעודה? בשביל שבעתיד בלה בלה בלה...

כל הזמן המחשבה הזאת על העתיד, התכנונים, הנסיונות ליצור לעצמי משהו בטוח והרי ברור שזה בולשיט..... כי אני לא יכולה לדעת

אם אני אמות בגיל 90 או בגיל 25.....ואם אני אמות בגיל 25 זה פשוט יהיה כ"כ מטומטם שאת כל החיים שלי ביליתי באיזה מסגרות

מפגרות בשביל שבעתיד יהיה לי חרא כזה או אחר.....

ואז אני חושבת על החבר'ה הנוודים, אלה שכל היום מטיילים, אלה שגם אם אין להם בית זה בסדר כי הכל בית בשבילם....העולם הוא הבית...

ואני חושבת שאם העולם יתפוצץ עוד איזה שנה שנתיים- הם אלו שחיו את החיים שלהם באמת כמו שרצו, הם לא פחדו לפרוש מהדבר

הכי מטומטם שקיים.... אלוהים מה מחזיק אותי שם? הפחד? וגם אם העולם לא יתפוצץ [כשאני אומרת את זה- זה ביטוי, לאו דווקא

פיזית שהעולם יתפוצץ...אני מדברת על קריסה של כל מה שקיים כרגע- לא חשוב באיזו דרך, אולי מלחמת עולם שלישית, אולי

פשוט חלק מהאנשים יעברו למימד אחר וחלק ישארו פה עם הבשר המזדיין שלהם] ווואלה האנשים האלו הנודדים אולי ימשיכו לנדוד כל

החיים שלהם עד הזיקנה ואם יש תמרים על העץ אז יהיה להם אוכל ואם אין תמרים אז אין... ואני לא יודעת.... אני ממש בשאלה רצינית....

אם בנאדם באמת זקוק לכל החרא הזה של כסף, תעודות, תארים... הרי יש כזה דבר עני ומאושר [עני מבחינה חומרית הכוונה]..

ואני מאמינה שגם אם אני אעוף מכאן, מזה- רעבה אני לא אשאר.... מקסימום אני אלמד לעשות פוטוסינטזה....

 

ולפחות פעם בשנה עוברות לי המחשבות האלו בראש...ואז אני מתחילה לחשוב לעצמי..אוקי נגיד אני מחליטה החלטה לצאת מכל הזיון

מח הזה, להעלם, מצדי לשרוף את התעודת זהות שלי, למה מי זה האדם שהחליט שאני צריכה מספר- עאלק 3052........

לאן אני אלך??? איפה אשן? מה אני צריכה איתי בתיק? באיזה קשיים אתקל? 

ואז אני חושבת על הבועה שגדלתי בה, כמה לא קיבלתי כישורי חיים. בביצפר לא לימדו כישורי חיים אף פעם, לא לימדו איך מסתדרים בעולם.

לא לימדו להדליק אש, לא לימדו איזה צמחים מותר לאכול בחוץ ואיזה לא, שלא נדבר חס ושלום על לאהוב, לכבד, ליצור בהרמוניה, לחיות ביחד...

הרגליים שלי לא ראו אור שמש כמעט בכל ימי חיי. אני לא מצליחה להיות בלי הגרביים, ורצוי מאוד גם נעל רצינית מעל, ושתהיה קשורה היטב.

גם הראש קשור חזק בקוקו, השיער, מאז שאני קטנה- קשרתי את עצמי חזק חזק מלמטה וגם מלמעלה שחס וחלילה לא אברח מהגוף המעיק.

צריכה הגנה, צריכה להרגיש חזק חזק איפה הגבולות של גופי, כי הרוח כל כך גדולה וכל כך רוצה לעוף.....

אז מגפיים קשורות חזק כל החיים גם בקיץ, וקוקו חזק חזק, שביל באמצע בשביל הסימטריה.

 

והרגליים נראות כל כך בתוליות, לבנות לבנות- והידיים, חס ושלום שאוכל ארוחה בלי לשטוף אותן לפני. משועבדת למחשב לא יודעת לתקשר

עם שום דבר חוץ ממכשיר- איך אצא למדבר? איך אתן יד לאנשים הטובים והאמיתיים והיפים שיקיפו אותי? כל מה שאני רוצה לעשות אחרי

שאני נותנת למישהו יד זה לרוץ ולשטוף את הידיים מהר ככל האפשר. הסלידה שלי מבני אנוש עצומה.

אתמול הייתי אצל סבתא והיא נתנה לי נשיקה. בדרך כלל היא רק מחבקת אבל הפעם היא נתנה נשיקה [2, ליתר דיוק]. אחת על הלחי

שזה עוד איכשהו היה נסבל אבל אז היא נתנה נשיקה על הצוואר ואמנם היא לא יודעת אבל זה המקום הכי הכי הכי אסור.

אני לא רציתי להגיב כמו שהגבתי, סבא וסבתא קצת נבהלו. באותה השניה פשוט הגוף שלי קפץ והתחלתי לשפשף את המקום שהיא נשקה,

למחוק את זה. הלכתי לשירותים והסתגרתי שם כמה דקות, בכיתי, ניסיתי להרגע וזה לא ממש הלך. הסתכלתי על הצוואר שלי-

כתם אדום מאוד בדיוק במקום של הנשיקה. רציתי עם הציפורניים, כמו פעם, רציתי לקרוע את זה...

סבא וסבתא התנצלו ולא הבינו מה לא בסדר. סבתא אמרה שהיא אוהבת לתת לי נשיקות ואני אמרתי לה שאני לא אוהבת את זה.

 

אתמול בלילה אמא שוב העלתה את הנושא הזה שכל הפסיכולוגים וכל האבחונים אי פעם העלו- אני מתנהגת כאילו עברתי טראומה מינית קשה.

מצד שני אני לא זוכרת שום דבר כזה ולא יכולה לשים את האצבע. פעם חשבתי שזה קשור לעובדה שהרבה פעמים שכבתי עם גברים

למרות שלא באמת רציתי, כי לא היה לי את הביצים לומר לא.. פעם חשבתי שזה כביכול הגורם לעניין...

אבל כשחושבים על זה, זה התחיל הרבה לפני כן, הרגישות הזו למגע, חוסר הביטחון בזה באנשים, בעיקר בגברים.

מאז שאני קטנה הרי זה היה ככה. אני לא יודעת. פעם נהגתי לומר חצי בצחוק 'בסוף אני אגלה שאנסו אותי כשהייתי תינוקת'.

זה מחשבה די מזעזעת ותכלס אני לא חושבת שזה באמת קרה.. אבל לא יודעת, אולי בגלגול הקודם, או באחד לפניו..

אולי אני סוחבת דברים..... זה כמו שתמיד אני אומרת שבטח בגלגול הקודם מתתי במלחמה.

ואפרופו מלחמה אמא סיפרה לי היום משהו שבכלל לא ידעתי- 

תמיד ידעתי שכשהייתי בבטן של אמא הייתה מלחמה, תמיד ידעתי שזה השפיע עלי, אבל אתמול אמא סיפרה לי פרט שחיזק את זה..

היא סיפרה שכל פעם כשהייתה אזעקה היא הייתה חוטפת ציר, ועוד באותו הזמן הייתה צריכה לדאוג לאחי שהיה מאוד מפוחד....

 

וזהו.... אין לי מסקנות.... רק שאלות... ובלבול... ורצון לסיים את הכל כבר... ופחד...

השם תן לי אומץ לעשות את הבחירות הנכונות... תעזור לי בבקשה...

נתת לנו לבני האדם תבונה, בראת אותנו בצלמך כדמותך.... ואנחנו כל הזמן בוחרים לא להשתמש במתנה שקיבלנו או להשתמש בה לרעה....

בבקשה השם תן לי אומץ וחכמה וכנות עם עצמי.....

אני מרגישה שאתה תמיד מכוון אותי ועוזר לי לבנות את הפאזל, לפעמים אפילו מחבר חלקים במקומי.... אבל לפעמים, כמו היום וכמו אתמול,

אני פשוט מרגישה אבודה ושלכלום כבר אין טעם...

תעזור לי השם תראה לי את הדרך הנכונה לי......

 

הריני משליך אליך אבי מלכי ואלוהי את כל תנועותי מחשבותי דיבורי ומעשי..שהכל יהיה כרצונך באמת

 

68 ימים עד ללפלנד.