מטר מטאורים

אחרי המטר האחרון שהיה ופספסתי, נשבעתי שאת הבא לא אפספס. אתמול ב11 וחצי בלילה היה קר מאוד, והמיטה מעולם לא

נראתה כל כך מפתה, אבל נשבעתי. אז לבשתי טייץ ומעליו גרביים ארוכות ומעליהן גרבי צמר ומעל כל זה מכנס גדול וחם,

ועוד כמה שכבות מחממות ושמיכות. תכננתי ללכת לבד ובסוף הצטרף אלי ידיד- מה שבדיעבד התברר כרעיון מצויין, כי הוכחתי את עצמי

כפחדנית גמורה :) .

ברגע שהגענו ליער חבורת עטלפים קפצה מהעצים ועטלפים זו חיה שאני נלחצת ממנה מאז שאני קטנה, כי מישהו סיפר לי שהם

יכולים לתלוש לי את כל הקרקפת. פחדתי נורא אבל לא רציתי לחזור הביתה. מסתבר גם שהיער נראה מאוד שונה בחושך, ולא משנה

כמה פעמים טיילתי שם באור יום, הכל פשוט נראה שונה, כאילו לא הייתי שם אף פעם... התחלנו ללכת לכיוון נקודת צפייה טובה,

ובסופו של עניין אחרי שנרטבו לנו הנעליים והגרביים לגמרי, התמקמנו בהצלחה.

לונג, משו נוח לשים עליו את הראש, פייסל, תה צמחים- רק בעיה אחת: השמים מתמלאים עננים מרגע לרגע....

טוב התחלתי לנשוף ממש חזק כדי להעיף אותם.. נושפת נושפת ומדברת עם השם ועם העננים.. השם תן לי רק כוכב אחד.. רק אחד..

עננים בבקשה תפנו את השמים, אני רוצה לראות כוכב נופל.. השעה הייתה בערך 12 ושיא המטר היה צפוי לקרות ב1 וחצי...

ידעתי שזה יעבוד. ידעתי שזה יעבוד כי זה תמיד עובד. אמרתי לו, לנוימן, שבדיוק בזמן העננים יזוזו לכיוון הנכון, והולך להתפנות

במרכז השמיים חלק בלי עננים, ונשפתי ונשפתי והעננים זזו ופתאום כוכב, ועוד כוכב...

ואז התחילו המשאלות... בהתחלה מאוד פיזיות.. תן לי ככה אני רוצה ככה אני רוצה להיות פה ואני רוצה להיות שם... ועוד כוכב מגיע

ועוד אחד והנה אני נזכרת איך פעם חברה אמרה לי שהיא הציצה לי בפתק של הכותל והתפלאה כמה הבקשות שלי הן.. גשמיות מה שנקרא...

ופתאום אני מתבוננת בעצמי ובבקשות שלי ככל שהכוכבים נופלים.. ואני אומרת לעצמי.. באמת? אלו הבקשות שלך? ואז התחילה התפילה האמיתית..

כוכבים גדולים וכוכבים קטנים ואני מתפללת ליקום, לטבע, להשם יתברך.. והחיוך על הפנים לא יורד, והעיניים לא זזות מהשמיים,

גאה בעצמי שבאתי, שלא התעצלתי... [אחרי הכל אני גם צריכה להתאמן לקראת לפלנד, הרי אם יהיה זוהר באמצע הלילה לא תהיה לי ברירה

לזנק מהמיטה החמה אל מינוס 15 מעלות]..

ופתאום הרגשתי בפעם הראשונה מה זה להתפלל באמת, שעה או שעתיים ברצף..להיות מרוכזת בתפילה.. ופתאום התחיל לרדת האסימון עד

כמה באמת ההתבודדות חשובה.... וכמה הטבע העצום והיפה יכול לעזור לי שם... למרות שלא הייתי לבד, יכולתי לדמיין פתאום..

כמה נהדר יהיה לבוא ליער לבד, לדבר עם השם שעה-שעתיים.... "לדבר עם השם על כל מה שאני עובר כמו דיבורים שמדברים עם חבר"..

ובאמת, השם, אני מקווה שאתה מבין אותי כשאני מדברת אליך בשפה של יומיום, זה חס וחלילה לא כדי להביא את השיחה למקום נמוך...

אני פשוט רואה בך באמת חבר..אני מרגישה שזה בסדר..מרגישה בנוח...לדבר אליך בלי להתייפיף....

ודיברתי ודיברתי נראה לי עשיתי לנוימן חור בראש.... דיברתי ושרתי והייתי שמחה... ככל שהתפילה התגבשה, ויצאה החוצה, והבנתי מה אני

בעצם... רוצה...

 

בשעה שתיים חיכינו לכוכב אחרון שייפול.... באיזשהו שלב כבר נגמרו התפילות.. ופשוט שכבתי שם בשקט אחרי כל הסשן ההזוי הזה שהמוח שלי

עבר.... ואז נפל כוכב.. והתחלנו ללכת לכיוון הבית... כמובן שקצת הלכנו לאיבוד בדרך.... יער, חושך, קור, זה מתבקש....

כשהגעתי הביתה ראיתי שחצי מהמכנסיים שלי מלאים בכתמים חומים של בוץ... הורדתי את הגרביים והנעליים הרטובות.. הרגשה של חזרה 

ממסע הזוי.. תה, לחם עם דבש, ולישון.......

 

 

היו עוד מחשבות בדרך.. כלמני תובנות על כמה אני עדיין לא מוכנה...ל..פרישה הזו, שכתבתי עליה בפוסט הקודם... כמה אני תינוקת,

פחדנית ולא מנוסה... [לא בקטע רע של לרדת על עצמי.. אלא באמת חסרת ניסיון... משהו שצריך לצבור לפני יציאה למסע חיי]....

 

 

חוץ מכל העניין הזה, יש איזה סיפור דפוק שאיכשהו מצאתי את עצמי שוחה בו.. על זה שאיכשהו בכלל בלי שהתכוונתי שזה יקרה, מישהי

אימצה אותי להיות החברה הכי טובה שלה.. מישהי שאני לא יכולה להיות החברה הכי טובה שלה.. השארתי אותה עצובה כי הייתי כנה והלכתי..

ויש לי כל מני מחשבות על זה... מדי פעם של צביטה בלב ומדי פעם אני פשוט יודעת שזה היה הכי חכם לעשות.....

זה רק בשוהם יכול לקרות שבנאדם ככה מתביית עלי כמו עלוקה..שהשם יסלח לי שככה אני אומרת.... מצידה הכוונות כביכול טובות והיא עושה 

את זה מתוך אכפתיות- או ככה לפחות משכנעת את עצמה...... מצדי אני פשוט רואה כמה היא חייבת להשען על אחרים... ועלי, במצבי הנוכחי,

אף אחד לא ישען....אני מצטערת...... גם לאנשים שאני כן מתחברת אליהם קשה לי לתת, קשה לי להיות חברה טובה בימים אלו, כי כל המשאבים

שלי מכוונים לכיוון אחד בלבד- אני.... ואני לא חושבת שזה דבר רע....אני חושבת שאני ממש חייבת לעצמי.....דברים שהזנחתי שנים.....

ועם כל הכבוד אנשים שאוהבים אותי יוכלו להבין....שמה שאני עושה עכשיו זה להציל את עצמי..לבנות את כל הפאזל המבולגן הזה מחדש....

אז כמו שאמרתי לה כשרק הכרתי אותה....... אני לא סומכת על אף אחד ואני לא רוצה שיסמכו עליי........

 

למרות שאז יש לי מחשבות גם על היחס שאני הייתי רוצה לקבל מחברים שלי...ואז אני מבינה שבשביל לקבל כזה אני צריכה לתת כזה......

ואז שוב המחשבות של לרצות רק להיות לבד וכל הכעס של שנים שהצטבר עולה.....

 

וזהו בקיצור מלא זיוני שכל ותקופה ממש ממש הזויה לגמרי.... התרגשות סקרנות מריחה משהו חדש בפתח.... גם קצת פחד... ותקווה....

ועוד איזה משהו דפוק ולא קשור.. אני מוצאת את עצמי בזמן האחרון.. פשוט רוצה לחיות... זה תחושה יעני ממש חדשה לי.. הרבה

יותר מוכר לי לרצות למות... אבל באופן אקטיבי כזה לרצות לחיות? השם לא הספקתי תן לי עוד כמה ימים... כזה.... רוצה עוד....

משונה ומעניין להרגיש ככה.......

 

חרא פיפי מעניין אם מישהו יקרא את זה :) שתהיה לכם יציאה שמחה מחושך לאור