שלוש שש שש אפס חמש

  לא יכולת לחכות קצת? עוד לא החלמתי מ1 ו2. רק עוד קצת לנשום אותך אבל אם הוחלט אז הוחלט ואין מה לחזור אחורה מכאיב מספר אחד לימד אותי להיות קשה כמו אבן, זה מה שלמדתי ממנו שהדברים הטובים יכולים להעלם לך בלי שתשימי לב ככה פתאום ואז אני נשארת לבד לבד לבד לבד אז היום, שוב, נפרדו ממני אני יכולה להגיד שזה לטובה וזה היה צריך לקרות. אבל אני לא רוצה אני רוצה עכשיו שהוא יהיה כאן במיטה שלי ואני אבכה ואחבק אותו פונצ'ה בוכה היא יודעת בדיוק מה קורה אף פעם היא לא שוכבת סתם ככה במיטה ובוכה. אנחנו בוכות ביחד   אני אסע ביום ראשון בבוקר בעזרת השם לצייר בטבע במשך יומיים. זה אם אני אהיה אמיצה אם לא אז אני אשכב בבית ואחתוך ורידים כמו ילדה קטנה ואבכה וארצה למות אין דבר שאני יותר רוצה עכשיו מלהזמין את הכרטיסים לאפריקה, ושיהיה לכמה שיותר זמן אני רוצה לברוח מפה..אני רוצה רחוק ממנו אחרת אני לא אצליח להרגע מזה. אני שונאת שנפרדים כשעוד אוהבים..אני הכי שונאת את זה   אין דבר שאני יותר רוצה עכשיו מסתם לשכב איתך מחובקת במיטה. וזה מה שרציתי כל הערב אבל משום מה זה לא הלך הרבה זמן לא כאב לי ככה אין לי כו...

  שלא ארד על ברכי שתשאר   מאבדת תקווה... אני מאבדת את זה את טיפת הכוח שגרדתי מפה ומשם אני רוצה לפול למטה כי כבר כואב לי להחזיק נמאס לי לעשות הכל לפי החוקים, לפי מה שמצפים בא לי עכשיו, עכשיו לארוז תיק ולעוף מפה לא יודעת לאן ובטוח שלא משנה לאן אני אעוף עדיין אני ארגיש חרא בדרך כלל קל לי לבכות אבל ביומיים האלה אני מרגישה שזה לא יוצא עד הסוף הילדים בגן ישאלו מה קרה לי ביד ואני אגיד להם שנפלתי, ואז הם יספרו לי שגם הם נפלו פעם אחת כל כך חיכיתי לחופש ואני מחכה לחזור לגן רק כי אני יודעת שהילדים האלה באמת אוהבים אותי   אין לי כוחות יותר... לא יודעת איך אני אסחוב את השלושה חודשים הבאים.. לא יודעת אם יכולתי לכבות את עצמי   כולם אומרים תעסיקי את עצמך תעשי ככה תעשי ככה מבחינתי התקופה הקרובה הולכת להיות הרבה הרבה קלונקס ולישון, אין מצב ליותר מזה אני לא רוצה לחייך אני לא רוצה להעמיד פנים אני רוצה לצרוח אני רוצה לראות את הדם שלי זורם החוצה אבל אני פחדנית לחתוך עמוק אני רוצה לשבור אותך במכות ולישון איתך בחיבוק זה כל מה שביקשתי כלכך קשה לחבק?   מאבדת תקווה מאבדת תקווה וכוח אין לי...

  לרגע חשבתי לעצמי "לא ברור לי איך זה שהוא מזיין אותה היום" אבל אז נזכרתי שכבר מהיום הראשון שראיתי אותם ביחד זה היה לי ברור. ואמרתי לו והוא צעק עלי איך את מעזה לחשוב מחשבות כאלה. ועובדה. היום הוא מזיין אותה. לא שזה מכאיב לי, שהוא מזיין אותה, או שיש לו חברה. סתם, אני זוכרת איך הוא צעק ואמר שאין מצב. וגם אמר עליה דברים רעים. אבל אנשים הם צבועים ואין מה לעשות.   וזה שבא אחריו. אני שואלת את עצמי למה הסיפורים האלה מכאיבים לי עד היום. זה היה אמור לעבור מזמן. אני לא אוהבת אותם, לעולם לא הייתי רוצה לחזור למקום ההוא. אולי עצם זה ששני הסיפורים נשארו לא סגורים.   שניהם כלכך פגעו בי בתקופה יחסית קצרה של זמן, ומה שעשיתי אוטומטית זה לנתק איתם קשר. להגיד להם כמה הם חארות ולנתק. ולפחות אחד מהם ניסה פה ושם, ואפילו ממש לא מזמן. במרץ האחרון. הוא ניסה הרבה לדבר ולהתנצל, אבל לא הייתי מסוגלת לענות. זה לא שאין לי מה לומר או שהאגו שלי חזק מדי או שאני רוצה לגרום לו להשתגע מזה שאני לא עונה. זה לא אף אחד מאלה. זה פשוט שאני לא יודעת מה להגיד.   יש תקופות בהן מילה מסויימת מככבת לי במוח. כל ...

  דאגתי שהיומולדת לא יגיע והוא הגיע, דאגתי שהפרחים לא יפרחו והשם איזה סטלה כל פעם שטוב בעבודה אז מגיע רע וכל פעם שרע בעבודה אז מגיע טוב היום לא עשיתי כלום כלומר עשיתי די הרבה אבל לא זזתי פיזית מספיק קראתי 60 עמודים בספר, בשבילי זה הרבה כי קשה לי לקרוא לא יצאתי לטבע כי היה שמיים אפורים ולא התחשק לי, וגם כי אני כבר זוכרת כל פרח מסביב לישוב בעל פה, וזה לא שאני אומרת שאין לי עוד מה לראות כאן, פשוט קצת נמאס כל הזמן מאותו הנוף   השאלה שלי עכשיו זה אם אני רוצה להתקרב או להתרחק   כל לילה אני שטה בנהר כל לילה אני רואה עופות שאף איש לא חלם לראות כל לילה אני קונה סמים ומפספסת את הטיסה וחווה את סוף העולם ובונה אותו מחדש כל בוקר אני קמה הוא קורא לזה טרילוגיה יוצאת חוזרת אחרי 20 דקות הטבע מתלבט אם הוא אוהב אותי או לא   ראיתי היום דמבו וחשבתי כמה זה מצחיק שדווקא הוא [לא דמבו, וגם לא הוא הקודם. יש יותר מדי הוא בחיים של בלוגריות]  שם את עצמו בתפקיד השחור..הוא לבן רצח.   פונצ'ה נוחרת והיא האהבה שלי. הפחד חזק אין לי תשובה שמישהו רק ילחץ על הכפתור במקומי   ואני לא קמ...