יומולדת 7 לבלוג

 דאגתי שהיומולדת לא יגיע והוא הגיע, דאגתי שהפרחים לא יפרחו והשם איזה סטלה

כל פעם שטוב בעבודה אז מגיע רע וכל פעם שרע בעבודה אז מגיע טוב

היום לא עשיתי כלום

כלומר עשיתי די הרבה אבל לא זזתי פיזית מספיק

קראתי 60 עמודים בספר, בשבילי זה הרבה כי קשה לי לקרוא

לא יצאתי לטבע כי היה שמיים אפורים ולא התחשק לי, וגם כי אני כבר זוכרת כל פרח מסביב לישוב בעל פה,

וזה לא שאני אומרת שאין לי עוד מה לראות כאן, פשוט קצת נמאס כל הזמן מאותו הנוף

 

השאלה שלי עכשיו זה אם אני רוצה להתקרב או להתרחק

 

כל לילה אני שטה בנהר כל לילה אני רואה עופות שאף איש לא חלם לראות

כל לילה אני קונה סמים ומפספסת את הטיסה וחווה את סוף העולם ובונה אותו מחדש

כל בוקר אני קמה הוא קורא לזה טרילוגיה

יוצאת חוזרת אחרי 20 דקות הטבע מתלבט אם הוא אוהב אותי או לא

 

ראיתי היום דמבו וחשבתי כמה זה מצחיק שדווקא הוא [לא דמבו, וגם לא הוא הקודם. יש יותר מדי הוא בחיים של בלוגריות]

 שם את עצמו בתפקיד השחור..הוא לבן רצח.

 

פונצ'ה נוחרת והיא האהבה שלי. הפחד חזק אין לי תשובה

שמישהו רק ילחץ על הכפתור במקומי

 

ואני לא קמה מהמיטה ולא הולכת לשום מקום כי כואב לי הגוף וכי במילא לא נעשה שום דבר מעניין

כאילו כמה מקומות כבר יש לי ללכת אליהם

אבל אני חושבת שאני אקום ואלך כי אני מרגישה את המספר של המשקפיים גדל עם כל דקה שאני עוברת מול המחשב

 

ממשיכים במרתון מחר יום ראשון

וסופרים את הימים סופרים את הימים