לרגע חשבתי לעצמי "לא ברור לי איך זה שהוא מזיין אותה היום" אבל אז נזכרתי שכבר מהיום הראשון שראיתי אותם ביחד זה היה לי ברור.

ואמרתי לו והוא צעק עלי איך את מעזה לחשוב מחשבות כאלה. ועובדה. היום הוא מזיין אותה.

לא שזה מכאיב לי, שהוא מזיין אותה, או שיש לו חברה. סתם, אני זוכרת איך הוא צעק ואמר שאין מצב. וגם אמר עליה דברים רעים.

אבל אנשים הם צבועים ואין מה לעשות.

 

וזה שבא אחריו. אני שואלת את עצמי למה הסיפורים האלה מכאיבים לי עד היום. זה היה אמור לעבור מזמן.

אני לא אוהבת אותם, לעולם לא הייתי רוצה לחזור למקום ההוא. אולי עצם זה ששני הסיפורים נשארו לא סגורים.

 

שניהם כלכך פגעו בי בתקופה יחסית קצרה של זמן, ומה שעשיתי אוטומטית זה לנתק איתם קשר. להגיד להם כמה הם חארות ולנתק.

ולפחות אחד מהם ניסה פה ושם, ואפילו ממש לא מזמן. במרץ האחרון. הוא ניסה הרבה לדבר ולהתנצל, אבל לא הייתי מסוגלת לענות.

זה לא שאין לי מה לומר או שהאגו שלי חזק מדי או שאני רוצה לגרום לו להשתגע מזה שאני לא עונה. זה לא אף אחד מאלה.

זה פשוט שאני לא יודעת מה להגיד.

 

יש תקופות בהן מילה מסויימת מככבת לי במוח. כל פעם עולה, פעם פה פעם שם. המילה של החודש האחרון זה "אילמת."

חשבתי על זה הרבה.

 

אני רוצה לשאול את עצמי מה פגע בי. מה פגע בי בכל אחד מהמקרים. אשכרה אני מרגישה שאם אני לא אכתוב את זה וכדאי שיצא מסודר,

זה פשוט לא יפתר במוח.

 

מכאיב מספר 1- נפרד ממני בלי שציפיתי, לא היה כלכך ברור, התלבט אם כדאי לו לחזור או לא ושיתף אותי בכל הלבטים.

הקש ששבר את הגב שגם ככה שבור- שיחת טלפון שהוא צרח עלי שהוא מבין למה אין לי חברים ושכולם שונאים אותי והמציא סיפורים

שאנשים יעני סיפרו עלי שאחרי כך התבברו כלא נכונים.

בנקודה הזאת, אחרי שדפקתי לו בדלת מוכנה לקרוע לו את הצורה, ואמרו לי שהוא לא בבית, הפסקתי לדבר איתו.

הוא כתב מכתב והתנצל ולא עניתי. הוא זלזל ותפס ממני אפס ואני לא. גם אני תפסתי ממנו אפס וזלזלתי, ההבדל הוא שהוא באמת אפס.

 

מכאיב מספר 2- אמר שהוא אוהב אותי כמה פעמים, עשה רושם שאכפת לו. דיברנו על אם ילך בינינו קשר. לא ידענו מה בדיוק יהיה

אבל בלילה ההוא התנהגנו כמו אנשים מאוהבים. כמו שרק אנשים מאוהבים יכולים להתנהג. דיברנו על לצייר ציורים ביחד, ואחרי

שאמרתי לו שאני רוצה שנשכב הוא נבהל וכעס ונעלם. כשניסיתי לדבר איתו הוא אמר שהוא אוהב לצייר לבד.

שוב, אותו סיפור. "אתה בןאדם חרא אפס לא רוצה לראות אותך או לשמוע אותך בחיים שלי..." ושם נגמר.

לפני כמה ימים ראיתי אותו בפעם הראשונה מאז כל החרא. אמרתי לו "מה קורה" פשוט כי זה יצא והוא אמר סבבה מה איתך ולא עניתי.

המשכתי ללכת חיפשתי בןאדם מוכר בעיניים כדי לא ללכת לאיבוד. הדלקתי סיגריה וזיינתי בשכל לאיזה מישהי דפוקה, רק כדי לא להראות לבד.

 

שני סיפורים לא סגורים, שאני לא יודעת איך לסגור, ואם בכלל לסגור או להניח לזה להסגר לבד. עד עכשיו ניסיתי שזה יסגר לבד וזה לא עבד.

כתבתי מסודר כדי להבין את עצמי. אני יודעת שזה ממש לא מעניין לאף אחד תתחת מה שאני כותבת כאן, ובמילא אין כאן קוראים,

אז ממי בדיוק יש לי להתבייש שאני לא כותבת יפה ופואטי ומליון מטאפורות? וממי יש לי להתבייש שאני פגועה משני סיפורי אהבה דפוקים?

הרי בנות מגניבות בכלל לא כותבות על כאלה דברים בבלוג.

אבל אני לא 'בנות מגניבות'. אני גם לא ג'ני. אני אסתי. והשם שלי פשוט מסגיר את כל מה שאני. את כל מה שניסיתי להחביא במשך שנים.

את האסתי, את הבוכרית, את הלא באמת מוכשרת, הלא באמת שרה יפה או מציירת יפה או תופרת או כותבת. אין לי באמת שיער יפה והעיניים

שלי חומות ואני חצי עיוורת. יש לי עקמת די חמורה וציסטה בברך ושערות בכל מקום בגוף. הושט שלי לא עובדת בגלל השטויות שעשיתי פעם

שוב כדי לנסות להיות משהו שהוא לא אני, ואני צריכה לישון בישיבה כי אחרת יש לי בחילה נוראית.

 

 

תמיד שיש לי יום כזה, שאף אחד לא עונה לי לטלפון, הימים האלה שאתה מגלה שבשורה התחתונה אתה תמיד לבד

תמיד זה נגמר אותו דבר