שלוש שש שש אפס חמש

  לא באמת יש לי משהו חכם להגיד סתם לא עדכנתי הרבה זמן אז בא לי חח בעיקרון הכל אותו דבר ב3.3 ראסטות   אני והגרגר הקטן שלי חוגגים חודש היום!!!!1111 וויהייייייייייייייי!!!!1111 מייזל טוב!!!!#  

  חשבתי קודם על אולי להיות מגניבה ואז החלטתי שלא. הסתכלתי בתמונות שם ובבגדים ושמעתי את המוזיקה, ולרגע זה נראה לי זוהר כל-כך, אבל אז הבנתי שזה פשוט לא אני. אין מה לעשות, אני נולדתי השקטה ואני אשאר. כל הויניל הזה, וכל המוזיקה, וכל התמונות הפסיכודליות שמציפות את הקירות. רציתי לכתוב כל הסמים אבל סמים מתאימים גם לשקטים.   בכלל. נמאס לי מכל החרא הזה. כנראה שכל המסביב הזה בעצם בכלל לא קשור לעולם, ובינתיים אני צריכה רק לחשוב על איך להרגיש טוב, ואני לא אומרת שרע לי, אני גם לא אומרת שטוב לי, אבל אני אומרת שאני צריכה לעשות דברים שיגרמו לי להרגיש טוב.   לא ילך לי עם כל השטויות האלה. אין. זה פשוט לא מסתדר. בסופו של דבר אני גם אפסיק לדבר ואסתגר באיזה חדר. כזאת אני. שקטה.   לפעמים אני מביאה את עצמי למקומות שנראה לי שיהיה כל-כך מגניב בהם, ואז אני מגלה שכל- כך מטורף לי שהדבר היחיד שבא לי זה את אמא. היום בכיתי לה. בכיתי כמו תינוק. בכיתי שכואב לי ובכיתי שהיא מסתכלת על המחשב ולא עלי. בכיתי. שאלתי אם היא אוהבת אותי וביקשתי שתשב לידי. ביקשתי שתלטף לי את הראש. אני כל- כך צריכה דברים כאלה ב...

  הוא יהנה עם הדנה שלו ואני לא אפרגן כמו שהוא לא מפרגן  

  סך הכל כן היה טוב, ועצוב לי שנגמר ככה. יש לי המון מה להגיד, אבל אולי בכלל לא שווה לי. אומרים לי להניח לזה, אבל זה הגיוני שאני לא ארצה. אני לא רוצה שנהיה אויבים כשאין לנו סיבה. אני לא רוצה לשנוא סתם. כואב לי. אני חולמת על זה כבר חמישה לילות ברציפות. לדבר... לא לדבר... אולי סתם להגיד סליחה... אני לא רוצה שזה יהיה כמו עם דוב.. אני רוצה שנוכל להגיד שלום ולחייך, וזה מציק. אני לא יודעת מה לעשות. אני באמת לא יודעת, וזה מתסכל.       מצחיקול שלי. למה זה היה צריך להיגמר ככה?

אז שאלתי אותו והוא ענה בכנות, סוף סוף. ואז הוא שאל אותי, וגם אני עניתי בכנות. ועכשיו אני יודעת. ועכשיו הוא יודע, אבל במקרה הזה זה הרבה יותר רציני. קשה לי עם זה שהוא אמר ששמונה ימים זה כלום, אבל מה אני יכולה לצפות ממנו? שיגיד כל הכבוד? ומה בכלל חשבתי לעצמי כשסיפרתי את כל הסיפור, שיהיה גאה? אני חושבת שזאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאשכרה ראיתי אותו עם דמעות בעניים. אלוהים ישמור, כמה שאכזבתי אותו. אני חושבת שאולי באמת כדאי לשים לזה סוף. זה השילוב של כמה שזה חשוב לבייבי שלי, כמה שזה פוגע באבא, והטיקים שלי. זה מצחיק, אבל הדבר היחיד שמפריע לי אישית בכל העניין זה הטיקים. הם נורא התחזקו לאחרונה, ודניאל אומר שזה אפילו מתוך שינה. שהטיקים מעירים אותו. כל הגוף שלי קופץ, דווקא עכשיו, דווקא כשאני בלי. זה מוזר. ואולי בדיעבד אני גם אבין שזה היה כדאי כי זאת סטלה מזוייפת וכל הבולשיט, אבל בינתיים אני לא כלכך מאמינה בזה. בינתיים אני חושבת שהעניין הזה הוא די נחמד, אבל הכל כאילו מאלץ אותי לשים לזה סוף, אז יאללה, נקריב קצת בשביל הקרובים שלי. לא הגיע הזמן להיות קצת אכפתית? לפעמים אני אפילו קצת כועסת על כמה שלא א...

  חחחח. חדשות. זה נשמע לי מטומטם אבל איכשהו אני מרגישה שזה קצת לא בסדר שלא כתבתי על זה כלום.   אני ובר נפרדנו. 9 חודשים, חלקם היו מדהימים וחלקם פחות... זהו. הגיע הזמן. זה כבר לא היה כייפי. סתם כאבים.   ובעיקרון זה ישמע אחושרמוטה רע, אבל יש לי מישהו חדש. זה לא כזה חדש, למען האמת. בחודשיים האחרונים של הקשר עם בר הקשר הזה התדרדר לגמרי, ותוך כדי כל הדירדור הזה אני ודניאל [ככה קוראים לו] מאוד התקרבנו. אפילו פעמיים אמרתי לו שזה לא לעניין וכדאי שנתרחק וגם עשיתי שיחה לבר שאני רוצה לפתוח דף חדש ולתת עוד צ'אנס לקשר הזה.. אבל די. לא הלך. לא עם הניתוק קשר ולא עם הדף חדש.   האמת שהפרידה הייתה די ספונטנית. ממש לא חשבתי שזה יקרה באותו היום. סתם כזה. אין לי מושג מאיפה בכלל מצאתי את הכוחות להגיד את כל מה שאמרתי. זה היה קשה וזה עדיין.   חוצמיזה עצוב לי שהוא פגוע.  אני אוהבת אותו , וקשה לי לראות אותו ככה.. מהנקודת מבט שלו זה כאילו דניאל "גנב לו אותי"... אבל בעצם גם ככה הקשר כבר היה מטומטם [או במילים שלו- "ידידים עם הטבות"], וגם הוא רצה להיפרד ממני, וחוצמיזה אין פה שום גנ...