חשבתי קודם על אולי להיות מגניבה ואז החלטתי שלא.

הסתכלתי בתמונות שם ובבגדים ושמעתי את המוזיקה, ולרגע זה נראה לי זוהר כל-כך,

אבל אז הבנתי שזה פשוט לא אני.

אין מה לעשות, אני נולדתי השקטה ואני אשאר.

כל הויניל הזה, וכל המוזיקה, וכל התמונות הפסיכודליות שמציפות את הקירות.

רציתי לכתוב כל הסמים אבל סמים מתאימים גם לשקטים.

 

בכלל. נמאס לי מכל החרא הזה.

כנראה שכל המסביב הזה בעצם בכלל לא קשור לעולם, ובינתיים אני צריכה רק לחשוב על איך להרגיש טוב,

ואני לא אומרת שרע לי, אני גם לא אומרת שטוב לי, אבל אני אומרת שאני צריכה לעשות דברים שיגרמו לי להרגיש טוב.

 

לא ילך לי עם כל השטויות האלה. אין. זה פשוט לא מסתדר.

בסופו של דבר אני גם אפסיק לדבר ואסתגר באיזה חדר.

כזאת אני. שקטה.

 

לפעמים אני מביאה את עצמי למקומות שנראה לי שיהיה כל-כך מגניב בהם, ואז אני מגלה

שכל- כך מטורף לי שהדבר היחיד שבא לי זה את אמא.

היום בכיתי לה. בכיתי כמו תינוק. בכיתי שכואב לי ובכיתי שהיא מסתכלת על המחשב ולא עלי.

בכיתי.

שאלתי אם היא אוהבת אותי וביקשתי שתשב לידי. ביקשתי שתלטף לי את הראש.

אני כל- כך צריכה דברים כאלה בזמן האחרון.

 

חזרתי להיות תינוק רך שכל כך אבוד בעולם הענקי הזה.

פתאום כל החברים זה כבר לא זה, וכשחושבים על זה בעצם, מי פה חברים?

רק הוא, ואני לא אומרת שהוא לא מספיק, אני סתם אומרת שהעולם מסריח.

והוא מושלם והוא מדהים ורק שיגיע כבר, הוא והפופיק הזה שלו.

 

אני אנוח לי קצת בתוך המון צמר גפן חמים.

אני אנוח והוא יחזיק לי את היד, והוא לא יתעצבן על זה שכבר חודש אני לא יוצאת מהפוך.

הוא יספר לי על נסיכות ואבירים וכיפות סגולות, עד שאהיה מסוגלת לקום על הרגליים שוב.

ואז, כשאני אקום על הרגליים, אני אלבש את הבגד הכי פשוט, אני לא אתאפר,

ונלך ליער ונשב על אותו הסלע שאז ישבנו, והוא קרא לי מלאך.

 

 

חוזרת קצת לפוטושופ. העבודות מהירות והגזירות בכלל לא משהו. נכנסת לקטע של שילובים של תמונות. נהנת מזה בינתיים ונראה מה יהיה.