אז שאלתי אותו והוא ענה בכנות, סוף סוף.
ואז הוא שאל אותי, וגם אני עניתי בכנות.
ועכשיו אני יודעת.
ועכשיו הוא יודע, אבל במקרה הזה זה הרבה יותר רציני.
קשה לי עם זה שהוא אמר ששמונה ימים זה כלום, אבל מה אני יכולה לצפות ממנו?
שיגיד כל הכבוד?
ומה בכלל חשבתי לעצמי כשסיפרתי את כל הסיפור, שיהיה גאה?
אני חושבת שזאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאשכרה ראיתי אותו עם דמעות בעניים.
אלוהים ישמור, כמה שאכזבתי אותו.
אני חושבת שאולי באמת כדאי לשים לזה סוף.
זה השילוב של כמה שזה חשוב לבייבי שלי, כמה שזה פוגע באבא, והטיקים שלי.
זה מצחיק, אבל הדבר היחיד שמפריע לי אישית בכל העניין זה הטיקים.
הם נורא התחזקו לאחרונה, ודניאל אומר שזה אפילו מתוך שינה. שהטיקים מעירים אותו.
כל הגוף שלי קופץ, דווקא עכשיו, דווקא כשאני בלי. זה מוזר.
ואולי בדיעבד אני גם אבין שזה היה כדאי כי זאת סטלה מזוייפת וכל הבולשיט, אבל בינתיים אני לא כלכך מאמינה בזה.
בינתיים אני חושבת שהעניין הזה הוא די נחמד, אבל הכל כאילו מאלץ אותי לשים לזה סוף, אז יאללה,
נקריב קצת בשביל הקרובים שלי.
לא הגיע הזמן להיות קצת אכפתית?
לפעמים אני אפילו קצת כועסת על כמה שלא אכפת לי משום דבר. לפעמים אני כל כך אגוטיסטית שאנשים שיסתכלו
על זה מהצד אשכרה יקיאו. האמת, שזה נוח, אבל לפעמים צריך להיות קצת בני אדם.
והיי, יהיה טוב בסוף.
יש לי את הבן זוג הכי טוב בעולם, והוא יביא אותי למקומות מדהימים ואני אביא אותו למקומות מדהימים,
ואלוהים, אני חושבת שהוא אשכרה הולך להפוך אותי לבנאדם.
איזה כיף יהיה. איזה כיף יהיה לי. איזה כיף יהיה לנו. איזה כיף יהיה ב6.2 ואיזה כיף יהיה ב3.3 ואיזה כיף יהיה ב12.4.
[ופה זאת בדיחה פרטית, סתם רציתי להצחיק קצת את עצמי ואפילו הצלחתי].
איזה כיף יהיה לסבול בטירוף את הכאב של סריגת הראסטות, וכמה שזה יהיה שווה את הישיבה אחר כך ב'נסיך הקטן'.
לשתות צ'אי מסאלה ולהנות מהחיים ומאהבה.
 
ובלי קשר. אני כבר לא בתולת הופעות. הייתה לי פובייה מטורפת מהופעות, וביום שבת הייתי עם קוקי הקטן בהופעה
של מוש בן ארי והיה הכי הכי הכי כיף בעולם כולו(: אז נראה לי שזהו, כבר אין לי את הפובייה.
קול, הא? :)