שלוש שש שש אפס חמש

האמת שלא ממש אהבתי את הפוסט הקודם. אתם כן אז זה די נחמד. עכשיו אני בביצפר, התבטל שיעור ספורט. אני חולה לגמרי ומקווה לא להצליח לאכול מרוב כאבים, כי אני שמנה. אתמול היה לי שיעור גיטרה ראשון. הוא אמר שיש לו עסק עם בחורה אינטיליגנטית וזה משמח. כשהוא לא מחייך הוא חתיך. למדתי תווים, 4 אקורדים, והתחלה של שיר שאני אוהבת. הוא אמר שבקצב הזה אני אגיע לרמה גבוהה מהר. העלו לי את המינון של הכדורים ולקחו לי 10 מבחנות דם ביום שני. גם עשו לי אולטרה סאונד-בטן. הכל חרא, חוץ מההמוגלובין. הוא יצא ממש גבוה, אולי כי הייתי בצום.   בזמן האחרון לא בא לי לראות אנשים. רק לבד. בבית. אני והשומן שלי ואמא ואבא.   עצוב פה כזה.   ירדן לא באה היום לביצפר, אז ישבתי לבד. זה היה די טוב. ידעתי שאני צריכה לקחת לה שיעורים אז נורא התרכזתי וזה הרגיש טוב להיות מרוכזת בכל השיעורים ולכתוב הכל וזה.   אני מתחילה דיאטה חדשה, אבא הולך לכתוב את התפריט, אמא הולכת לבשל, ואני הולכת למחוק כמה ארוחות מהתפריט, ולאכול את מה שנשאר. אסור לי כל דבר שעשוי מקמח לבן, אסור לי סוכר ואסור סוכרזית, אסור אורז, מותר רק אורז מלא.. וכל ש...

  אני הולכת בגן שמאחורי הבית עם הכלבה, שמחה שהוא ריק. אין אף אחד בגן. אף אחד שיפריע. רק אני, פונצ'ה, והקקי שעומד לצאת לה בכל רגע. פתאום אתה מגיע. מרחוק אני מזהה אותך, אבל אז אני אומרת לעצמי שאין מצב שזה אתה. בטח אני מדמיינת. אני סתם פרנואידית ומתאים לי לדמיין אותך ובסוף לגלות שזאת סתם סבתא זקנה עם קלמנטינה מסריחה בידיים. ואתה מתקרב. וזה אתה. זה באמת אתה. מוזר. לא זכרתי אותך נמוך כל כך. זכרתי אותך גבוה. מאיים. ובעצם, זה לא חשוב שאתה נמוך כל עוד אתה מצליח לעורר בי את הפחד ההוא שוב. ואני פונה לכיוון אחר. גם אתה פונה. לא. בעצם אתה לא. אתה סתם הולך עקום. מותר לי להיות פרנואידית במצב כזה. אפילו רצוי. ואתה מתחיל לשיר, ואני יודעת שאתה אנס, ואני לא מבינה למה. אני לא מבינה איך. איך אתה מעז לשיר? אסור לך להיות שמח בכלל. אסור לך להיות. אני לא מבינה גם, למה אין אחד בגן לעזאזל? למה אין מי שיציל? אין אף אחד. עברתי אותך כבר ואתה ממשיך לשיר ואני שומעת אותך שר ומסתכלת כל חצי שניה אחורה ומגבירה את קצב הצעדים שלי. ואני כבר לא רואה אותך ויוצאת מנקודת הנחה שגם אתה כבר לא רואה אותי. ואני בוכה, ...

יש לי 10 דקות לכתוב פוסט. בעצם 9. אני אוהבת מספרים. רוקו אומר שאפשר לסמוך עליהם. אני הולכת לשנות את העיצוב של הבלוג, למרות שהוא חדש ולמרות שהוא יפה בעיני. יש מצב שגם את הכינוי אני אשנה. וזה מוזר. זה יהיה מוזר.   יהיה לי בלוג לבן. טהור כזה. אבל בכל זאת יהיה לו ריח של ריקבון. עם כמה שהוא יהיה לבן הוא יהיה גם כחול וירוק ואפור. מסריח. כמעט כמו הקקי שאין לי.   למרות שאכלתי הרבה נשארתי בדיוק באותו המשקל וזה מזל אחרת הייתי הורגת אותי. וזובי עליכם. על כולכם שאתם משחקים אותה ובעצם אתם גרועים בדיוק כמוני. כל המגיבים ב'ללא שם'. תמצצו לי, מבטיחה לגמור מהר.   דמיינתי את הפוסט הזה שונה לגמרי, אבל הכל יוצא לי רובוטי. הרבה נקודות ו. נו. לא זוכרת. הידיים שלי קרות כל כך שזה כואב. גם הרגליים.   עשיתי תוספות שיער בתכלת וורוד ובלונד, ומתי שיהיה לי כסף אני אוסיף גם בחום וירוק. רקוב, כבר אמרתי?   מחר ביצפר. לא מתאים לי בכלל. איפה הבקבוק אקמול? לשתות תה ולהיות שמנה.   ערב טוב.

היי. ירדן פה, פרצתי לבלוג של אסתי! טוב, לא. היא נתנה לי את הסיסמא כדי שאני אשים לה מוזיקה בבלוג. הא הא! שמתי לה מוזיקה בבלוג. [כמה לא צפוי.]   היא רצתה שאני ארשום פה מה עשינו היום. אז, הממ, מה עשינו היום? אהה, כן, היה לנו מבחן בערבית. ואני אשכרה חושבת שאני לא הולכת להיכשל. [ובזה אני מדברת בשם שתינוXD] ואז היא באה אלי אחרי ביה"ס. ואפינו עוגיות. ועוגה. והכנו ציפוי סוכר צבעוני מאגניב בשביל העוגיות. [מתנת יום הולדת לחברה שליP:] והיה ממש כיף! והיא מאגניבה. ואני אוהבת אותה. מאודמאודמאוד. [אגב, תראו את הרשימה האחרונה בסוף הדףP:] [אסתי, אל תהרגי אותי! או את הרשימה שלי-_-'.]   אוהבת אותֶך הכיהכיהכי בעולם! ירדן, שאוהבת לחפור. בעיקר בבלוג של אסתי, כי זה הכי כיף ~קריצה~.

למה אי אפשר לנהל בלוג בשקט? כי אתם דואגים לי? בולשיט. כאילו שאתם לא יודעים הכל גם בלי לחטט לי בבלוג. מה שאתם צריכים לדעת כבר יגיע אליכם מהפסיכולוגית, אבל למה לעזאזל להיות כלבים ולקרוא לי בבלוג?!   הכי אני שונאת את אלה שמשתמשים במשפט "זה באינטרנט, אז מותר לי." חלאס לשחק אותה טיפשים! למה אתם לא יכולים לכבד את הרצון הזה שלי שהמשפחה ל-א תהיה חלק מהקוראים בבלוג? עד כדי כך סקרנים?! תעשווו טובההה כוסאמקקקקקקקקקקק!!!!!!!! פשוט תשלטו על היד שלכם, וכשהיא כמעט לוחצת על הכתובת של הבלוג שלי בפעם הבאה, תחשבו פעמיים אם זה שווה בכלל.   לי נמאס כבר מהסיפור המזויין הזה של מישהו מהמשפחה קורא בבלוג, מעביר להורים, ההורים באים לדבר איתי בלי לגלות לי מי זה, ואחרי חצי שנה אני מגלה. דיייייייייייי דיייייייייייי פשוט דיייייייייייייייייייייי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1111111111 דייייייייייייייייייייייייייייייי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!111111 די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!...

  הפוסט נמחק. לא מחקתי לגמרי רק בגלל התגובות. מי שרוצה לקרוא שיבקש במסנג'ר ואולי אני אתן לו. ביי.   Jen_15@walla.com

אז תמונה. ולא, אני לא הולכת לכתוב פוסט.     אולי מחר, או מחרתיים.   אלוהים ישמור, כמה שאני עייפה.

  כששני אנשים מופרעים נפגשים, זה הופך מהר מאוד לקרב. כשלאחד מהם יש דימוי עצמי מאוד נמוך אז השני מנצח בקרב, ואז הראשון צריך לברוח, כי אם לא אז הוא פשוט ישתגע. בדרך כלל השני הזה, הוא אחד שלא משנה עד כמה הדבר שהוא יגיד יהיה טיפשי, הוא עדיין יגרום לך להרגיש כאילו אתה הטיפש. זה משהו... בטון דיבור שלו. במבט. בשפת גוף שלו... זה משהו מאיים.   והוא יכול להיות בן אדם מאוד מעניין, ואתה יכול לאהוב אותו, אבל זה פשוט לא ילך בינכם. הוא פשוט גורם לך לרצות למות. תחושת השפל הזאת, שהוא מביא אליך בכל פעם שאתם נפגשים, שוב, ושוב, ושוב...   ואתה מת להגיד לו את כל זה, אבל פשוט אין לך אומץ. ואם אתם מכירים הרבה זמן אז בטוח כבר רמזת לו לא מעט על ההתנהגות המכאיבה שלו, אבל אצלו, זה פשוט בדם. לא משנה כמה יעירו לו על זה, הוא לא יוכל לשנות את זה כי אין לו ראש פתוח בכלל בכלל למרות שהוא טוען שהוא מלך הראשים הפתוחים.   הוא מהאנשים שאם משהו קורה לא כמו שהם רגילים ואוהבים, הם יקימו כ-זאת מהומה, שעדיף היה בכלל להתאבד לפני שנפגשתם, כי המהומה הזאת עכשיו גורמת לך למות לחזור הביתה ולמות. ובסוף אתה לא יכול יו...