אני יודעת שאתה אנס.

 אני הולכת בגן שמאחורי הבית עם הכלבה, שמחה שהוא ריק.
אין אף אחד בגן. אף אחד שיפריע. רק אני, פונצ'ה, והקקי שעומד לצאת לה בכל רגע.
פתאום אתה מגיע. מרחוק אני מזהה אותך, אבל אז אני אומרת לעצמי שאין מצב שזה אתה.
בטח אני מדמיינת. אני סתם פרנואידית ומתאים לי לדמיין אותך ובסוף לגלות שזאת סתם סבתא זקנה
עם קלמנטינה מסריחה בידיים.
ואתה מתקרב. וזה אתה. זה באמת אתה.
מוזר. לא זכרתי אותך נמוך כל כך. זכרתי אותך גבוה. מאיים.
ובעצם, זה לא חשוב שאתה נמוך כל עוד אתה מצליח לעורר בי את הפחד ההוא שוב.
ואני פונה לכיוון אחר. גם אתה פונה. לא. בעצם אתה לא. אתה סתם הולך עקום.
מותר לי להיות פרנואידית במצב כזה. אפילו רצוי.
ואתה מתחיל לשיר, ואני יודעת שאתה אנס, ואני לא מבינה למה. אני לא מבינה איך.
איך אתה מעז לשיר? אסור לך להיות שמח בכלל. אסור לך להיות.
אני לא מבינה גם, למה אין אחד בגן לעזאזל? למה אין מי שיציל? אין אף אחד.
עברתי אותך כבר ואתה ממשיך לשיר ואני שומעת אותך שר ומסתכלת כל חצי שניה אחורה ומגבירה את קצב הצעדים שלי.
ואני כבר לא רואה אותך ויוצאת מנקודת הנחה שגם אתה כבר לא רואה אותי.
ואני בוכה, ובורחת.
 
אתה כמו כלב. כשמפחדים מכלב אסור לרוץ כי זה ממש מפחיד אם הוא פתאום יתחיל לרדוף אחריך.
רק צריך להתפלל שכלום לא יקרה. אין מה לעשות בכלל.
ואחר כך, או שהכלב קורע אותך לחתיכות, או שיצאת מזה, ותמשיך לחיות כשיש בגן מאחורי הבית שלך כלב גדול
עם שיניים חדות.
והאמת, זה בכלל לא משנה אם יום למחרת תגלה שהוא בכלל לא גדול.
השיניים עדיין חדות, אז נדפקת.
שב בבית, תנעל את החלונות והדלתות, שים תהילים בכיס, מזרק בוריד, תברח. תבכה.