שלוש שש שש אפס חמש

מה שאני אוהבת בלהיות עם אור, זה שהיא נותנת הרגשה של "תרגישי חופשי לעשות מה שבא לך". אני מרגישה משוחררת לידה.. ואני חושבת שגם היא לידי.   לדבר, ללכת עם שיער אסוף, להתקלח אצלה בבית למרות שכל האיפור ירד לי..או אפילו להפליץ. מה שבא לי.   בדרך כלל, ליד החברים הטובים, הייתי מנסה להתמסך (לשים על עצמי מסכה) הכי הרבה שאפשר.. רציתי להיראות מושלמת לידם. תמיד חלמתי שתהיה לי חברה כזאת, דווקא בגלל שהיא חברה טובה שלי, אני אוכל להיות לידה הכי לא מושלמת בעולם, והיא תקבל אותי, ואני אקבל אותי, ושתינו נרגיש בנוח. זה היה כלכך חסר לי הרבה זמן. יש לזה משמעות אדירה בשבילי, לחברות הזאת..   כשהיית אצלי לפני כמה ימים, כשישבת על אדן החלון, ועישנת סיגריה.. ואז ביקשת שאני אעביר לך את הדברים שלך, כי רצית ללכת, אז רציתי לנשק אותך. לא יודעת. רציתי לתת לך נשיקה. לא כי אני חרמנית עליך או משהו, סתם. כי אני אוהבת אותך.   בזמן שתהיתי לעצמי פתאום אמרת לי "מה, לא תתני לי נשיקה?"

  היום עשיתי צעד ראשון בדרך שעוד לא מוכרת לי. דרך שונה מהדרך שהלכתי  בה עד עכשיו. זה מן יער כזה ממש מסובך, שלעצים שבו, יש פרחים ורודים עם אבקנים מתוקים מתוקים שמתעופפים עם הרוח בחורף. (למען האמת, כמעט כל השנה חורף שם. יש ימים ממש בודדים עם שמש חמה כזאת, אמיתית.)   בהתחלה שאתה נכנס ליער אתה קצת לא רגיל לזה, לפעמים אתה מתחיל להתעטש כי כל האוויר מפוצץ באבקנים האלו.. אבל בסופו של דבר אתה מתרגל לאיך שזה מרגיש בפה, ואתה לומד להפיק מזה את הטוב, וזה טוב באמת. יש אנשים שהתמכרו לזה.   נכנסתי ליער, וכאילו בכוח ניסיתי להרגיש את ההרגשה הלא בסדר. לא. זה לא מדוייק. אבל חיפשתי אותה בתוכי. חיפשתי ורציתי להצביע עליה ולהגיד שאני מרגישה את מה שסיפרו לי. האמת, סתם נכנסתי לסרטים.. הדבר היחיד שהיה לי מוזר זה שלא ידעתי אם אני מרגישה את זה או לא.   ביער יש לי את הבית עץ שלי. כל מי שמתחיל ללכת בדרך כלשהי, יש לו בית עץ.. פשוט צריך למצוא אותו. קפצתי קצת לבית עץ, אכלתי, שתיתי ויצאתי לריצה.   אני יעילה היום. אני לומדת. אני מתמודדת. אני לא מובנת לכם, אבל לי כן, אז לא אכפת לי. אני חשובה ל...

    והוא ריק. ומתנגנת בתוכו מנגינה עצובה. אני צריכה לקום ולהחליף ת'דיסק, לעזאזל.     ואני אקום. בעוד יום יומיים.   שלושה.     עריכה:     סידרתי. צילמתי. צרחתי. ישנתי. כל מני כאלו.   תוצאות: נראה יותר טוב, לא? :}   ואחת מאלו שצילמתי:   לדעתי מדהימה.

אתם יודעים מה הכי כיף בעולם? שזוכרים אתכם. שאנשים שפגשתם לפני מלא מלא זמן.. אז אתם פוגשים אותם שוב, ואז הם מתנפלים עליכם בחיבוקים, כשבכלל לא הייתם בטוחים שהם יזכרו...   אז יריד המיסטיקה חזר. פעם בשבוע.. דברים מגניבים כאלה, דוכנים. וזה. אז יש כזה אחד.. משהו דומה לעין השלישית, אז המוכרים. הם זכרו אותי. זה היה ממש כיף כי בדיוק הייתי קצת עצובה.     הלכתי אתמול עם חולצה קצרה. כלומר. לא קצרה.. עד המרפק כזה. נו, אני אוהבת ללכת בצעדים קטנים. זה לא רע בכלל. ורצתי אתמול. ובקושי הייתי בבית. אתמול זה היה כאילו לחזור לקיץ של שנה שעברה. הרבה יותר חופשייה. (מחליפה שיגעון אחד באחר, וחושבת שזהו. שעכשיו הכל בסדר.)     דיברתי עם עובדת סוציאלית אחת. לא סיפרתי לה את כל מה שסיפרתי כי רציתי אשכרה לשתף אותה. סיפרתי לה בשביל לעשות לי סדר בראש, מה עבר עלי עד היום.     אני, זה כמו ספר שאני קוראת.. אבל ספר ממש ממש ממש ארוך.. ולפעמים אני קצת שוכחת מאיפה הכל התחיל.. אז סיפרתי לה, חזרתי כמה עמודים אחורה. גם אמרתי לה שאני נהנת לדבר עם בני, כי הדפים בספר שלי הם כאלה.. שקשה להעביר אותם...

בא לי לעוף בא לי למות בא לי לבכות בא לי לצחוק בא לי לעצום עיניים בא לי לאכול בא לי למות מרעב בא לי להסתכל בתמונות ישנות בא לי לא לצאת מהבית שבועיים בא לי לשמוע מוזיקה בא לי להתקלח בא לי להסתרק בא לי להסתפר. בא לי להיות יפה בא לי לחבק את דוב בא לי חופש גדול בא לי מהרג'י בא לי שאמיר ו' יחזור מהודו. בא לי שאמיר פ' יבוא לבקר אותי. בא לי עוגייה בא לי להיות ערומה בא לי שלא יהיה לי חם ולא יהיה לי קר בא לי לשתות מלא סירופ אקמול בלי שזה ישפיע בא לי להיות חכמה בא לי ביטחון עצמי בא לי לצעוק בא לי לשתוק בא לי שלצעוק ולשתוק לא יהיו הפכים בא לי לא להיות משוגעת בא לי את השיער שהיה לי פעם בא לי לישון טוב בא לי לא לפחד בא לי לדבר בא לי לא לשמוע בא לי לראות בא לי שפתאום יכנס הביתה פרפר למרות שחלונות סגורים בא לי שלא ישפטו אותי בא לי שאנשים לא יגידו דברים כשהם בעצם לא יודעים בא לי להיות גבר עם זקן, או תוכי עם נוצות לבנות בא לי להיות בשקט בשקט ואז לשמוע קול שקורא לי לבוא אחריו ללכת לאיבוד למצוא ללמוד להיות חזקה לפתוח דף חדש ישן.

זה אומר המון בשבילי. עוד מעט 5. צריך להכין את החדר, את הדיסקים האהובים..את הספרים ואת הסקצ'בוק. צריך ללבוש פיג'מה. מכנס של ג'ולי וחולצה של החטיבה הקודמת. לעשות פיפי, לשתות פרחי באך, לשים לובלו על השפתיים, לשטוף ידיים, לשים בושם על הכרית... וזהו. ואז 5. ויש קצת אור בחוץ, וציפורים. ואז ללכת לישון. וזה מדהים. לחלום חלומות מתוקים אחרי כמה שעות עם הבחור שאני אוהבת.   תקופה טובה. תקופה מדהימה.   ונשארתי באותו המשקל, אבל אני פחות משוגעת. מה עוד אפשר לבקש? (:

שאני מפרסמת תמונות של הנעליים החדשות שלי.     וזה סתם. כי זה לא מושלם ואני אוהבת את זה.     וזה משהו שהכנתי, מתנה בשביל עצמי, כי בודד לי היום:     רואים את הידיים שלי בתוך העין, מחזיקות את המצלמה. זה מגניב.    

הייתי ילדה. גרתי בפ"ת, באזור השוק, ברחוב שקט, בבניין גבוה, בחדר גדול שחלקתי עם אחותי הגדולה. היא באמת הייתה גדולה. אחת כזאת שמדברת הרבה, ואפילו אם היא תדבר שטויות, כולם יקשיבו. היא הייתה האחות היפה והחזקה. המנצחת. אני ואחי היינו יותר מכוערים, אבל אחי היה חכם ונחמד אז זה בסדר. אני... אני הייתי סתם.   היה לי שיער בערך עד האוזניים. קצר. נפוח מאוד. שחור. לאחותי היה חלק.  ארוך. בלונדיני. תמיד היא הייתה הולכת מהמרפסת למטבח.. מהמטבח למרפסת.. צועדת כמו דוגמנית והקוקו הארוך והבלונדיני שלה היה קופץ מצד לצד. היא הייתה אומרת שזה משהו מיוחד שקורה רק עם הקוקו שלה, ואני ישבתי ובהיתי, וביקשתי שתראה לי את זה שוב ושוב.   הייתי מגוחכת. אבא היה קורא לי נפוליאון בגלל השיער, ואחר כך גם האחים. ואמא. ואני הייתי בוכה.   הפסקתי להצטלם. לא רציתי שתישאר מזכרת ממני. מאיך שהייתי. מאיך שנראיתי. מאיך  שהרגשתי.   לאחותי ולאחי יש אלבומים כאלה, עם תמונות ילדות. לי אין.   הם לא ממש התלהבו ממני. אני הייתי לא כייפית. לא צחקתי איתם. איך אצחק איתם אם הם צוחקים עלי לעזאזל? היה איזה יום א...

    הייתי רגועה שמחה ורזה. היום זה סתם תמונות שנראות כמו חלום כזה. אחד שקשה להגשים.   כואב לי הראש, לחיות על 200 קלוריות ביום.

  סיכות ורודות של כוכבים שמתאימים לי לקשת. (3 שקל.)   טבעת. (8 שקל.)       עגילים. הסגול לעגיל החמישי באוזן ימין, הניט בשביל ההליקס, והכחול בשביל ההרחבה באוזן שמאל. (כולם ביחד עלו 60. )     סוף סוף.     אז היה לי ממש כיף. היו המון דברים שיכלו לבאס אותי אבל פשוט השתדלתי שלא. אשכרה הצלחתי, זה מה שדי מפתיע. זה כבר שבוע- שבועיים ככה, שדברים מסריחים לא ממש מצליחים לשגע אותי. אולי זה בגלל שאחי חזר לגור איתנו.   אני פחות קשה עם עצמי. אני רק שומעת את המילה כדורים והטירוף שלי מתחיל להעלם. אכלתי היום. לא חשבתי לרגע אפילו כמה קלוריות כבר טחנתי. ונכנסתי לכל השיעורים בביצפר, ואפילו לא הגבתי כשאמרו לי "מזל טוב, סיימת יום לימודים שלם בביצפר בלי להבריז."   אולי זה בזכותי כל זה. אולי אני חזקה ואולי אני שמחה. אולי אני הרבה יותר חזקה מחרדות הרעבות ואובססיות. אני קצת מנצחת. אני לא מפסידה. אני מנצחת.   אני קצת מסורבלת, אבל העיקר שאני מבינה, ואני בהחלט מבינה את עצמי וזה עוד משו טוב בתקופה הזאת.   אז. זהו. היה לי כיף.   :}   גנבתי תמונ...