זה לא פוסט תמונות.

הייתי ילדה.

גרתי בפ"ת, באזור השוק, ברחוב שקט, בבניין גבוה, בחדר גדול שחלקתי עם אחותי הגדולה.

היא באמת הייתה גדולה.

אחת כזאת שמדברת הרבה, ואפילו אם היא תדבר שטויות, כולם יקשיבו.

היא הייתה האחות היפה והחזקה. המנצחת.

אני ואחי היינו יותר מכוערים, אבל אחי היה חכם ונחמד אז זה בסדר.

אני... אני הייתי סתם.

 

היה לי שיער בערך עד האוזניים. קצר. נפוח מאוד. שחור.

לאחותי היה חלק.  ארוך. בלונדיני.

תמיד היא הייתה הולכת מהמרפסת למטבח.. מהמטבח למרפסת.. צועדת כמו דוגמנית והקוקו הארוך והבלונדיני שלה היה קופץ מצד לצד.

היא הייתה אומרת שזה משהו מיוחד שקורה רק עם הקוקו שלה, ואני ישבתי ובהיתי, וביקשתי שתראה לי את זה שוב ושוב.

 

הייתי מגוחכת. אבא היה קורא לי נפוליאון בגלל השיער, ואחר כך גם האחים. ואמא.

ואני הייתי בוכה.

 

הפסקתי להצטלם. לא רציתי שתישאר מזכרת ממני.

מאיך שהייתי. מאיך שנראיתי. מאיך שהרגשתי.

 

לאחותי ולאחי יש אלבומים כאלה, עם תמונות ילדות. לי אין.

 

הם לא ממש התלהבו ממני. אני הייתי לא כייפית. לא צחקתי איתם.

איך אצחק איתם אם הם צוחקים עלי לעזאזל?

היה איזה יום אחד שאכלנו ביחד ארוחת צהריים ואבא אמר לי משהו מרגיז כזה.

זרקתי עליו זית והלכתי לחדר שלי ובכיתי.

תמיד חלמתי על היום הזה שיהיה לי אומץ לזרוק לו משהו לפנים.

היי. זה הצחיק אותם. הם צחקו. אני בכיתי בחדר.

 

אחותי חשבה שהיא יותר טובה ממני. היא בעצם הייתה אומרת את זה.

יום אחד היא גם החליטה שלא בכבוד שלה להיות עם האחות הקטנה והמכוערת בחדר, אז בנינו באמצע קיר.

 

שתינו רצינו להיות בחדר הפנימי יותר, אבל היא קיבלה אותו. איכשהו.

גם את הכיסא החדר שאבא קנה לי היא קיבלה, וזרקה לי בחדר את הכיסא הישן והמטונף שלה.

הכיסא הגדול והכחול שאני בחרתי בעצמי. שאבא הבטיח לי. אצלה בחדר.

 

היו לנו רהיטים כאלה. שילוב של צבע בוק וצבע בורדו, בדלתות הכוונה.

היא לא חיבבה את הבורדו, אז יום אחד היא שאלה אותי אם אכפת לי שהיא תעביר את כל הדלתות הבורדו לחדר שלי, ותיקח במקומן את הדלתות בוק.

אמרתי לה שאני לא רוצה. זה לא יראה טוב. היא הלכה לשכנע קצת את אבא וזה הסתיים ב"רק לשבוע. נראה איך זה נראה ואם לא תאהבי נחזיר לך את הדלתות שלך."

התעצבנתי. ידעתי בפירוש שאני לא רוצה את זה.

אבל בסדר. בגלל שאמא תמיד אמרה לי ללמוד מאחי, ואחי תמיד היה עושה מה שאומרים לו, אז לא התנגדתי יותר מדי.

 

היה לי חדר עם כמה דלתות בצבע בורדו מלוכלכות בלק, וכיסא ישן שבכלל לא מסתובב.

 

עבר שבוע. חיכיתי ליום הזה בטירוף. באתי לאבא ואמרתי לו שיחזיר לי את הדלתות שלי.

אחותי התחילה לצעוק ורבנו ובכיתי. "זה שלי! אמרתם שזה רק לשבוע! אני רוצה אותן בחזרה!.."

כל הצעקות שלי לא ממש עזרו. אחותי.. ניצחה.

ביום-יומיים אחרי זה לא דיברתי איתם והייתי נורא עצובה ועצבנית. אחרי כמה ימים אבא החזיר לי את הדלתות שלי.

למה הוא לא הקשיב לי מההתחלה?

 

התרגלתי לחדר שלי, לכסא, קצת שכחתי מכל העניינים האלו.

כלומר. הם היו בתוכי. אבל..

אני לא יודעת. כל הדברים האלה. הדחקתי אותם. היו לי המון דברים שהעסיקו לי את המוח.

כאילו הכרחתי את עצמי לא במודע לעסוק כל הזמן בדברים בשביל לא להרגיש כאב.

אז הייתי מסדרת באובססיביות, מנקה כל הזמן, שוטפת ידיים ושוטפת ידיים ושוטפת ידיים...

השתגעתי.

בלילות לפני השינה זה היה הכי כואב. כל האובססיות היו מתחזקות,

אז צריך להשיג 12 לילה-טובים. אז אומרים לכל דג בנפרד ומחכים 6 שניות שיראה כאילו הוא ענה לי, ואז הולכים להגיד לילה טוב לתוכי, אבל הלילה טוב שלו שווה שתי לילה-טובים בגלל שהוא היה החבר הכי טוב שלי, ואז נלחצים כי לא השגנו מספיק לילה טובים.. אז שוכבים במיטה ואז יש התקף חרדה שלא נגמר.

אז אני קופאת.

הוזה דברים לפעמים.

שוכבת קפואה.. לפעמים במשך שעות.. הגב צמוד למיטה, ואני ממש בטוחה שאני אמות עוד רגע.

זה רק קצת מהטירוף שלי. היו עוד הרבה, אבל.. אין טעם. אולי בפוסט אחר.

 

גדלנו קצת.

אני כבר התחלתי ללמוד בבית ספר יסודי.

הכרתי חברות חדשות, התחלתי לעצב לעצמי אישיות..

לא בדיוק אבל בערך. בעיקר עשיתי.. כל מה שאחותי הייתה עושה.

תמיד הייתי מספרת לחברות שלי על להקות שאחותי אוהבת, הייתי לובשת בגדים של אחותי, מדברת כמו אחותי. אפילו הייתי מספרת להן על חברות של אחותי, כאילו היו חברות שלי.

זה היה בכיתות ב' עד ג'.

 

בכיתה ד' עברתי לבית ספר אחר, שם הכרתי אנשים אחרים, ועיצבתי לעצמי אישיות אחרת.

מצאתי לעצמי דמות אחרת לחקות.

בת דודה שלי.

היא הייתה כמו אחותי.

יפה. חזקה. כולם התלהבו ממנה.

ממש העתקתי את כל מה שהיא עשתה. אהבתי דברים כמו שהיא אהבה, דיברתי כמוה..

 

רציתי להיות משהו גדול שכולם יתייחסו אליו ויחייכו ויאהבו.

כמוהן.

 

היו לי חברות, די אהבו אותי בביצפר. כאילו. לא שנאו.

באותה שנה שהגעתי לביצפר הזה, טניה גם הגיעה.

טניה עלתה לארץ מאוקראינה והצטרפה לכיתה שלי.

המורה סידרה שולחן עם כמה ילדים דוברי רוסית, בשביל לעזור לטניה. אני הייתי ביניהם.

התקרבנו כזה.

היא הייתה חמודה כזאת עם אוברול, חולצת תחרה לבנה, וקשת אדומה בשיער.

 

היה לי ידיד אחד. רק אחד. איתן. ממש אהבתי אותו. ממש ממש ממש.

 

סיימנו את היסודי ביחד, עברנו לחטיבה.

כיתה ז'.

לא הייתי בכיתה עם איתן, וגם לא עם טניה, אבל הכרתי כמה אנשים חדשים.

(אני טניה ואיתן נשארנו חברים טובים, כמובן.)

הרוב לא חשובים. אני רק חייבת להזכיר את.. קים.

נדלקתי עליה, היא הייתה ממש מגניבה.. בהתחלה לא היינו בקשר ממש טוב אבל בכיתה ח' כבר היינו חברות ממש.

הסתובבנו יחד בהפסקות, ומדי פעם אחר הצהריים.

אלוהים. אהבתי אותה בצורה מטורפת..

קים הייתה הראשונה שהיה לה חבר ממש. תקופה ארוכה, והכל.

היא גם הייתה הראשונה ששכבה עם מישהו ושניסתה סמים.

חודש מרץ.

יומולדת 14.

7 בבוקר. הולכים לקנות בריזרים. הולכים לבית של קים.

היא מושיטה לי מתנת יומולדת.

זה עטוף בנייר.

גראס.

הלכנו למכולת למטה, לקנות מבחנה, מצאנו בקבוק של מי עדן ברחוב...

היא הסבירה לי מה מי ומו. אני לקחתי ראשונה. לא השתעלתי. גיבורה.

ב3 כבר הייתי בבית, מעט מסוחררת, המצב רוח מצויין, יותר מסוחררת מהיופי של קים ולא מהגראס.

הרגשתי נורא גדולה ומגניבה. כמעט כמו קים. כמעט כמו שלי. כמעט כמו...

כמעט.

זה היה ביום חמישי, כל זה.

 

יום שישי.

ארוחות אצל הסבתות... כרגיל.

אהבתי-שנאתי את זה.

שנאתי כי הייתי אפס. אהבתי כי אולי היה לי טיפה תקווה שאני אצליח להוכיח שאני לא אפס.

אולי הערב אני לא אצא דפוקה. אולי הערב יקשיבו לי. אולי הערב אני אהיה היפה.

אני אהיה זאת שכולם שמחים לראות. אני אהיה המגניבה. זאת שכולם מתלהבים ממנה.

 

אלוהים. אני כל-כך לא.

אני כל-כך כל-כך לא.

לא הייתי בחיים. כל ערב כזה הקטין אותי עוד יותר.

זה הפך לדבר הכי קשה בעולם.

כל פעם לפני ארוחה משפחתית, או בכלל, מקום עם אנשים..הייתי צריכה לחשוב איך כדאי לי להיות.

אז איפור.

ובגדים.

ומצברוח.

ומה אני אגיד.

ומה יעשה רושם נחמד על סבתא.

ומה יעשה רושם נחמד על דודה.

ועל אבא.

ועל..

 

ואז עברתי דירה. עברתי לעיר אחרת. אז שוב הכרתי חברים חדשים, ואני מאמינה שגם זה גרם לכל העניין הזה להיות חזק יותר. במיוחד כי עכשיו יש לי חבר, אז כל הזמן יושבת המחשבה ההיא בראש...

של לא להגעיל אותו חס וחלילה.

לא להיות מכוערת לידו.

לא להגיד דברים טיפשיים.

 

מחסום כל-כך גדול וכואב שכל-כך מונע ממני להנות בכל-כך הרבה מצבים.

 

כוסעמק. הכל בשביל לא לצאת מעפנה. פשוט שנאתי את זה לגמרי. לא יכולתי לתת לזה לקרות שוב.

אני לא אומרת שזה לא קרה שוב. בטח שזה קרה. זה קרה המון.

אבל השתדלתי. עשיתי הכל בשביל שפאקינג יתייחסו אלי כמו לבנאדם.

 

 

 

ככה עד היום.. וזה לא נהיה יותר טוב. רק גרוע יותר מפעם לפעם..

הסרטים בראש לפני כל יציאה מהבית.. המחשבות האין סופיות לפני שאני פותחת את הפה שלי מול אנשים.

הדיאטה. הפאקינג דיאטה.

 

וזהו.

אם אי פעם תהיתם "למה היא כל כך מטומטמת לעזאזל, ומה הבעיה שלה"..

אז הנה התשובה.

 

זה השורש של השורש של האמאמא של השורש של "הבעיה שלה."

אני לא מאמינה שכתבתי את כל זה.

אני לא מאמינה שבכלל שיתפתי אתכם.

מעניין אם זה יגרום לשינוי. מעניין איך זה ישפיע.

 

מעניין אם יצאתי מעפנה...

 

היי, אל תכתבו לי שהגיע הזמן להתגבר.

אני עובדת על זה וממש אין לי כוח לשמוע שאני לא בסדר או משהו.

זה מחליש אותי.