שלוש שש שש אפס חמש

לא רציתי לטוס בלי לכתוב. אולי זו חלק מהחרדה שתמיד מלווה אותי לקראת טיולים. אני תמיד מפחדת שאמות ומכינה הכל. מצחצחת, מבריקה, סוגרת פינות. אם לא אמות אז לכל הפחות אתחיל חיים חדשים, מסודרים, כאלו שקל לשוב אליהם אחרי ההרפתקה הגדולה שעברתי. ולא יודעת. גם הצטערתי להשאיר כאן טעם מר. אם חס וחלילה אמות זה לא מה שירצה שיזכרו ממני. נכון. כעסתי על אחותי. עדיין הלב שלי כבד אבל כבר קצת פחות כועס. לצערי אני מרגישה שמגיעה להשלמה עם הסיטואציה – שעלי לצפות לפחות. שגם אחותי, כמו הוריי, הרבה פעמים מדברת בלי לחשוב לפני, בלי רגישות, בלי נוכחות. אז בסדר, כנראה שעלי לצמצם תקשורת נכון לכרגע, כי בינתיים זה נראה כמו רצף של אסונות וקצרים, ולא, זה לא כי אני אוטיסטית. לטנגו צריך שניים, וכל מי ששאלתי אותו פה אחד הסכים שהיו כאן אי רגישות וריכוז עצמי גבוה. טוב. לא משנה כמה אני מנסה ליפות את התמונה כרגע זה לא נגיש לי, בגלל זה גם אמרתי להוריי שלא ילחצו עלי, ושאני צריכה זמן. ההתפתחויות שהיו מאז התקרית הן שאחותי כתבה לי הודעה כביכול להתנצל, אבל היה לה חשוב לציין שההורים ביקשו ממנה לכתוב לי. חס וחלילה זה לא נבע ממנה, מ...

עברו קצת יותר משבועיים והמוח עדיין טוחן את המאורע. על פניו כלום, נכון? סתם אני מגזימה כהרגלי, סתם עושה פוזות, סתם דרמטית. חסרת פרופורציות, ועוד בזמן שיש חטופים בעזה. והנה, אין חדש תחת השמש, אני בסוף זו שאוכלת את עצמי וגם אצטרך לרדת מהעץ כדי להתנצל, נכון? כי ביקשתי שידברו אלי באופן מסוים ולא אחר? באופן לא אלים, לא מתנשא, לא עוקץ. רך, מבין, מתעניין, חומל. אבל בסדר, לא נגזים. מילא לא חומל ולא מתעניין, אבל לפחות לא אלים ומתנשא ועוקץ. ואולי זאת אחותי ועלי לקבל את זה? כאילו, לא שיש לי ברירה. זה לא שאני יכולה או רוצה לשנות בני אדם... אבל אני בהחלט יכולה להחליט שיחס מסוים הוא פוגעני עבורי ואני רוצה אותו רחוק. אני בהחלט יכולה, אחרי שנים על גבי שנים שאני בולעת את הצפרדע, להגיד שעברת את הגבול. עברת את הגבול שלי חזק מאד והקרסת מגדל קלפים שלם. על פניו לא קרה דבר, אבל כל החיים חולפים לי מול העיניים וזה נוגע לי בול בנקודות הרגישות, ולא סתם כתבתי לך עוד במשפט הראשון ש"כל החיים עשו לי את זה". כל החיים, מגיל מאד צעיר, זיהיתי מסביבי סגנונות תקשורת שהם על פניו מנורמלים אבל בעצם הם ממש אלימ...