שלוש שש שש אפס חמש

תכלס כבר כתבתי החודש אז מה השגעון הזה של לעשות משהו שלא באמת חובה עלי לעשות? וזה בדיוק העניין, התחושה הזו שהכל חובה, שגם הדברים הכי חשובים לי ואהובים עלי ויקרים לי, גם הדברים האינטימיים ביותר, הרגישים, הסודיים, המתוקים, היומיומיים, הפשוטים- הכל הופך למשימות קוצניות, וכאילו הרצון נעלם מהן. אם פי די איי זה דחף מתמיד לאוטונומיה אז זו בדיוק התחושה כשהוא משתולל, שהיא נשללה. גם אם היא לא באמת נשללה ואני אדם בוגר שעושה את הבחירות שלו, עדיין קל לשכוח. זה קל לשכוח אולי גם לאנשים שאינם פרופיל פידיאיי. זה קל לא להיות במצב של הכרת תודה כשעייפים. כששחוקים. כשיום ועוד יום ועוד יום עומלים ועובדים במסע החיים. לפעמים צריך לעצור ובאופן יזום להזכיר לעצמנו – זה אני בחרתי, וזה טוב, ואני שמחה על זה, ואני לא רוצה אחרת... כלומר, הדבר היחיד שאני רוצה אחרת הוא הזכירה. לזכור. לא לתת לעייפות להשכיח ממני מה אני עושה ולמה. הטריק הוא שרב האנשים לא יודעים מה הם עושים ולמה, לא כי הם טמבלים, אלא כי זה הטבע של הרוח. אולי כשנמות נדע. ובכל זאת, יש קצות חוט, ניצוצות, רגעים של חסד. שברי תודעה, הבזקים שאומרים "כן....

  אוקיי. התיישבתי. סיימתי (בערך) לדחות את הרגע הזה ככל שיכולתי. עוד חיכו לי הכלים והמיטה לא מסודרת. שאר הבית יחסית מתוקתק. גם ניקיתי פינה אחת בקליניקה שלא הגעתי אליה כבר זמן רב. ככה זה כשמנסים להתחמק ממשהו. זה נחמד שכוחות מוות טומנים בחובם חיים, וכוחות חיים טומנים בחובם מוות. אני מנסה להתחמק, אני בדחיינות, אני אוכלת לעצמי את הראש, והנה בסוף הפינה הזו בקליניקה נקיה ונעימה סוף סוף. פלא הקיום הזה. ככה זה. וכמו שאבא אומר - הכל בסוף שואף לאיזון. גם הקצוות האלו נדחקים אל האמצע המיוחל, כמו לוליין על חוט. מזדקפים. נגמרים לי כל הדברים שיכולתי לעשות כדי לתרץ אי-מפגש עם הדבר ממנו אני בורחת, וגם הדבר עצמו, אולי, יורד מהעץ שלו, ואומר – בסדר. אני אתקרב. אני לא חייב לעשות *עד כדי כך* הרבה רעש. אז אנחנו נפגשים. וזה קטע, כי אני לא מכירה את עצמי ככה. תמיד הייתי ההפך מדחיינית. תמיד העדפתי לחסל משימה כמה שיותר מהר, אבל הפעם זה סיפור אחר. זה מוזר. זה מרגיש כמו לידה או יום הולדת. ללא ספק מעבר דרך שער. אילו הייתי זוכרת מה כתבתי בכישוף העוצמתי האחרון הייתי אולי יכולה לנסות לנבא את העתיד, או לפחות ...