שני חורים בחור אחד (פוסט שני לחודש ינואר)

תכלס כבר כתבתי החודש אז מה השגעון הזה של לעשות משהו שלא באמת חובה עלי לעשות? וזה בדיוק העניין, התחושה הזו שהכל חובה, שגם הדברים הכי חשובים לי ואהובים עלי ויקרים לי, גם הדברים האינטימיים ביותר, הרגישים, הסודיים, המתוקים, היומיומיים, הפשוטים- הכל הופך למשימות קוצניות, וכאילו הרצון נעלם מהן.

אם פי די איי זה דחף מתמיד לאוטונומיה אז זו בדיוק התחושה כשהוא משתולל, שהיא נשללה. גם אם היא לא באמת נשללה ואני אדם בוגר שעושה את הבחירות שלו, עדיין קל לשכוח. זה קל לשכוח אולי גם לאנשים שאינם פרופיל פידיאיי. זה קל לא להיות במצב של הכרת תודה כשעייפים. כששחוקים. כשיום ועוד יום ועוד יום עומלים ועובדים במסע החיים.

לפעמים צריך לעצור ובאופן יזום להזכיר לעצמנו – זה אני בחרתי, וזה טוב, ואני שמחה על זה, ואני לא רוצה אחרת... כלומר, הדבר היחיד שאני רוצה אחרת הוא הזכירה. לזכור. לא לתת לעייפות להשכיח ממני מה אני עושה ולמה. הטריק הוא שרב האנשים לא יודעים מה הם עושים ולמה, לא כי הם טמבלים, אלא כי זה הטבע של הרוח. אולי כשנמות נדע.

ובכל זאת, יש קצות חוט, ניצוצות, רגעים של חסד. שברי תודעה, הבזקים שאומרים "כן. כן. את בדרך. וואו כמה שאת בדרך". עם כל מטופלת שמגיעה אלי ומהדהדת לי את סיפורי כאישה אוטיסטית בצורה הכי מדהימה שאפשר ויש כאן את הווין ווין של החיים... איך אפשר שלא אהיה בדרך?

אז מה השתבש? אני מרגישה שיש עניין של מסה קריטית. אם לומר במילים פשוטות- הגזמתי. זה לא חדש לי שאני נוטה להסחף בין הכלום להכל. זה לא קורה לי מבחינה רעיונית, של דעות. שמה בכלל לא, אפילו ההפך. אבל בעניין העשייה? לפעמים זה מרגיש שאני לא יודעת אמצע. ואולי גם זה לא נכון בעצם, וכל מה שהיה צריך זה להוציא את העז מהחדר.

אז העז כבר מחוץ מחדר, וכאבי הפנטום עוד שם. הריח שלה, הקקי שלה, הבלאגן שהשאירה. אני מדברת על ההרצאה כמובן. ההרצאה הזו הייתה מעניינת מאד במובן של מה היא עשתה לי. בתמימות חשבתי לעצמי שאתמודד עם הפחד. אני – שמעולם לא התלהבה מי יודע מה מספורט אתגרי. זה לא היה למען האתגר, זה היה כי משהו בי יודע שללא הפחד אני דבר אחר לגמרי שלפעמים בא לי לזכות להכיר. אני בכלל רקדנית היפ הופ, שחקנית, סטאנדאפיסטית, חיית במה, מנהיגה, אקטיביסטית.

אבל היו שם עוד עניינים. היו עניינים של חוסר בטחון עמוק, של אמונה שיש רק דרך אחת להצלחה, ושעלי להוכיח את עצמי, לא רק להוריי וסביבתי, אלא גם לעצמי. כל החיים לא האמינו בי ולא האמנתי גם כן. בביצפר הייתי כלומניקית, ואחר כך במשך יותר מעשר שנים כמעט שלא הצלחתי להתפרנס. אפילו שאין לי בעיה עם עבודות ניקיון, משהו באגו שלי כן התכווצ'ץ. לא יודעת אפילו אם זה היה אגו כמו צער על הלא ממומש. על האובר קואליפייד שאני בעבודה הזו... ואני מרגישה שאולי זו מנת חלקן של הרבה אוטיסטיות שיש להן שכל בראש אבל מעט מאוד אנרגיה להתערבב עם העולם החיצון מפאת רגישותן הנדירה.

בקיצור, היו שם כל מני מניעים, אבל בשורה התחתונה אני מרגישה שהגזמתי, שדחקתי את עצמי לפינה שלא הייתי בשלה לה, שלא מתאימה לי, שאולי בחיים לא תתאים לי. זה היה ממש יותר מדי. זה היה נורא, ואחרי ההרצאה עוד היו לי כמה ימים של עומס חריג בעבודה, ולא משנה כמה עבודה פנימית אעשה, יש מסה קריטית. לפעמים זה פשוט מוגזם, המערכת קורסת. יש לה גבול. ואולי זה אפילו לא קשור לאוטיזם – שמוטיזם, או לפידיאיי או אנערף. לכל מערכת יש גבול.

וגם אם הולכים אחורה קצת, אל הרגע שלפני שהעז נכנסה לחדר, כנראה שיש מקום למקצה שיפורים באופן הגשת הדברים (לעצמי). כלומר באופן שאני ניגשת אליהם – החל מחוקים והצבת גבולות ברורים שישמרו עלי, ועד לתרגול הכרת תודה (שאת זה אני כבר עושה, אז אולי נניח יותר ספציפי – מדי פעם חישובי מסלול מחדש).

מה שקורה כרגע הוא שאני בהלך – רוח – יעילות פשוט מחפיר. אפילו כשאני יושבת מרב כאבים ולא מסוגלת לקום, אני עושה דברים שניתן לעשות בישיבה. אני לא מכירה את עצמי ככה, אני מזדעזעת. נגעלת. אולי חשבתי שזה מצחיק או מגניב לנסות לשחק את המשחק הארד קור, וזה באמת מן דיאלוג תמידי אני חושבת אצל אוטיסטים שגם מנסים איכשהו להתפרנס – כמה לרדת לזנות בקטע הזה. (וואו, נשמע שאני כועסת).

כל הזמן חשבתי שאמצא את השביל הצידי, העוקף. אולי גם מצאתי לפרקים. אולי גם אלוהים רצה שאצעד בראשי לזמן מה. אולי חשב שיש לי מה לומר או לתת. נראה לי סבבה במינון הנכון. בגדול כל החיים בקושי עבדתי ועדיין איכשהו הייתי בתודעת שפע, ולא רק תודעה. כלומר – תמיד משהו בי ידע שכסף לא יהיה מה שיעצור אותי בעולם הזה, וכשהיו דברים גדולים שרציתי לעשות – נגיד לימודים, או לנסוע לקוטב, לא שאלתי פעמיים ופשוט עשיתי. לגבי הדברים הקטנים אני עוד מתקמצנת (לקנות ירקות אורגניים נגיד, או תה של חברה מוצלחת). יש עוד לאן לגדול, אני מנסה להגיד.

יש עוד לאן לגדול אבל השאלה באיזה מחיר, ושמה האיזונים הדקים האלו, שהם באמת דקים ובגלל זה קל כל כך לנזול לכאן או לכאן, אל הכלום או ההכל הזה. אני נזרקת בין מחשבות על כך שהקליניקה שלי מצליחה, והרבה מטפלים היו חולמים על זה שבסוף השנה הראשונה לעסק אנשים יעמדו בתור, ואני קולטת שאם רק הייתי פותחת את השער הפנימי, יכולתי גם להרוויח 20 או 30 אלף בחודש (כשלפני שנתיים עוד עבדתי בניקיון, כן? והמשכורת הממוצעת שלי הייתה  2000 ₪, וליטרלי עבדתי אצל איזה מטומטמת שהעזה לדבר אלי כאילו אני הזונה שלה). וואלה עזבתי באותה שניה וגם דאגתי לומר לה – "בוא תראה מה פספסת" כמו בשיר. שנתיים אחרי, בלי שידעתי איך זה יקרה, אבל בדיוק כפי שהבטחתי לה – "כפרה אני עוזבת והולכת להשקיע במחקר", והנה אני בלי תואר שני, עובדת בשני מחקרים מעניינים, ויש שיאמרו שאני "אוטיסטית מחמד", אבל אני עושה את הדרך שלי, ואני עושה אותה טוב, בעירנות, בלי פשרות.

בקיצור הפלגתי. מה רציתי להגיד? אני נזרקת בין המחשבות על כך שיכולתי להרוויח 30 אלף ולמלא את הקליניקה אם רק היה לי כוח של בנאדם נורמלי, אל מול מחשבות שבא לי פשוט לבטל הכל, להעיף הכל, לחיות על הקצבה ולטייל בעולם. אשכרה, יש לי קורת גג וקצבה, ואם הייתי רוצה יכולתי להתנהל ככה וגם לחסוך והכל היה בסדר (אבל אני רוצה לקנות תה אורגני וגם בית ופיסת אדמה אז אני ממשיכה לעבוד).

ואני מתעצבנת לפעמים. כן, גם למטפלות אוטיסטיות מותר לפעמים להתעצבן על האוטיזם ולשנוא אותו. אני מתעצבנת שכוחותיי מוגבלים, ואני אומרת "מה אם?" מה אם רק הייתי כמו ההיא או ההוא, אז הייתי מושלמת... אבל אין אנשים מושלמים, ואהובי אמר לי בצורה כל כך יפה ונכונה – אותו הדבר שמגביל את האנרגיה שלי מלקבל 8 מטופלים ביום, זה הדבר שגורם לי בכלל להיות מטפלת טובה כל כך וממלא לי את הקליניקה מלכתחילה, כך שאין לאן למשוך או לשנות את המשוואה הזו. בקטע הזה אנחנו כל כך דומים, וגם הוא בדיאלוגים דומים עם עצמו, שרק אם היה כזה או אחר אז היה מחזיק בתמונה השלמה והופך לאיזה סופר מן, אבל חלאס. אנחנו מספיק. מספיק ודיי. יותר מזה - אנחנו ממש מעולים בקטע אובייקטיבי. טוב. הוא לפחות.

אז מה אני רוצה להגיד? כמה דברים, ובזה אסיים.

1. לכל מטבע יש שני צדדים, ואני מרגישה שהתקופה הזו באה להעביר אותי דרך עוד רובד של קבלה ואהבה עצמית, והבנה של התמונה השלמה שאני, וגם למידה איך לעבוד בצורה יותר תומכת עם מה שיש לי ומה שאין לי.
2. אני מרגישה שהפידיאיי מטורגר ומשתולל ואוכל כל חלקה טובה, בפרט בעניין המיניות. אני מגלה בי צד שלא ידעתי כמה עמוק הוא מושרש, קול כזה שצורח שאני חייבת לספק את הסחורה. זה מעורר בי חרדות ולא משאיר הרבה טווח תנועה.

לגבי סעיף 2, אני משתדלת להשאר בהקשבה, אבל זה קשה כשעוברים את שלב המסה הקריטית. צריך קודם כל לסדר את הלו"ז אחרת כדי שבכלל ישאיר פתח להרגיש את הגוף, להניע אותו, לשמוע אותו, להיטיב עימו... אני מרגישה איך היצר המיני שלי נפתח ונסגר בתנועות כל כך דקיקות ועדינות. הוא נבהל כל כך בקלות, ואני כמו איזה גורילה אגרסיבית תפסתי את עצמי על חם באמצע אקט, ברגע שהרגשתי שהיא מתחילה להתייבש, נובחת מבפנים "עכשיו, עכשיו, בוא נתפוס אותה, בוא נכריח אותה, שלא נאבד את המומנטום", ונחרדתי לגלות שאלו הקולות שמדברים בתוכי.

אין מומנטום. אין עצות טובות. אני רוצה לשמוט. קודם כל לשמוט ומשם ללקט לאט לאט, אחד אחד, את מה שבא לי. לגשת בקצב שלי, בלי אקדח לרקה, לא מכוון על ידי ולא על ידי החברה. אני אמצא את השביל הצידי, ואחת לזמן מה אתהלך בראשי, אולי במינונים של 70% - 30%. אני מעדיפה ללמוד קורסים בנושא שוק ההון ונדלן ולעשות החלטות טובות, מאשר לרדוף אחרי כל שקל כמו איזה חולת רוח.

כל הכאבים האלו נחשפים לאחרונה בין היתר בזכות זה שאהובי ואני כל כך דומים, והלב שלו טוב ונפער כאן מרחב חדש לריפוי (במיוחד אחרי הקשר האחרון שכלל אלמנטים פוגעניים מאד). אני גם אומרת לו את זה. אני נורא מפחדת שהוא יבהל, שלא יאמין לי. אני מפחדת לעלות על עץ גבוה, לשכוח איך לגשת, איך ליזום. אני מבקשת לשוב לעצמי. להרגיע את המערכת, להרפות, להרגיש את הבחירה שוב.