שער פתח דודי
אוקיי. התיישבתי. סיימתי (בערך) לדחות את הרגע הזה ככל שיכולתי. עוד חיכו לי הכלים והמיטה לא מסודרת. שאר הבית יחסית מתוקתק. גם ניקיתי פינה אחת בקליניקה שלא הגעתי אליה כבר זמן רב. ככה זה כשמנסים להתחמק ממשהו.
זה נחמד שכוחות מוות טומנים בחובם חיים, וכוחות
חיים טומנים בחובם מוות. אני מנסה להתחמק, אני בדחיינות, אני אוכלת לעצמי את הראש,
והנה בסוף הפינה הזו בקליניקה נקיה ונעימה סוף סוף. פלא הקיום הזה. ככה זה.
וכמו שאבא אומר - הכל בסוף שואף לאיזון. גם
הקצוות האלו נדחקים אל האמצע המיוחל, כמו לוליין על חוט. מזדקפים. נגמרים לי כל
הדברים שיכולתי לעשות כדי לתרץ אי-מפגש עם הדבר ממנו אני בורחת, וגם הדבר עצמו,
אולי, יורד מהעץ שלו, ואומר – בסדר. אני אתקרב. אני לא חייב לעשות *עד כדי כך*
הרבה רעש.
אז אנחנו נפגשים. וזה קטע, כי אני לא מכירה את
עצמי ככה. תמיד הייתי ההפך מדחיינית. תמיד העדפתי לחסל משימה כמה שיותר מהר, אבל
הפעם זה סיפור אחר.
זה מוזר. זה מרגיש כמו לידה או יום הולדת. ללא
ספק מעבר דרך שער. אילו הייתי זוכרת מה כתבתי בכישוף העוצמתי האחרון הייתי אולי
יכולה לנסות לנבא את העתיד, או לפחות להכיל את ההווה, אבל ככה זה עם כישופים –
"בהתחלה זה כואב ופתאום איזה יופי, הוא הולך לבד".
אז הכישוף הזה הולך לבד. מה זה הולך, רץ. י'
אומרת שזה קוונטי. אני חושבת שהיא צודקת. אחרת איך זה יתכן שבמהירות הבזק הוחלף הגבר
שלצדי, ואני עוד מתאמצת לפעמים לא לקרוא לו בכינוי של הקודם, לא כי הם דומים חלילה.
לא כי אני מתגעגעת. פשוט כי הפה עוד לא התרגל.
וכן יש גם רגעים – לא של געגוע, אבל כן של
היזכרות בטוב. אחרי שכל גלי הכעס והעצב עוברים ואחרי שהעיבוד מעמיק, נשאר קצת מקום
לטוב. הטוב הזה אף פעם לא היה בטחון רגשי, אבל הוא כן היה עזרה טכנית, וצחוקים,
וכאלה. מעבר לכך – הבנאדם לא ממש נכח, ועכשיו זה מורגש במובן של – אני בעצם בפעם
הראשונה ממש חיה עם בן אדם. שנוכח. שמביא את עצמו. שמביא איתו רכוש, מחשבות,
התנהלות במרחב, שנוגע (ואז צריך להתרגל למגע הזה, ללמוד להכיר אותו, לתקשר סביבו...)
בהתחשב בכך שאני עוברת היום בשערי לידה, בהכרח יש
כאן גם מיתה. אולי בגלל זה אכלתי סרט שזה עלול להרוג אותי, וניסיתי שלא להתפלל
שהיום הזה כבר יהיה מאחורי. רציתי לנכוח בו. לשמוח בו. להתענג על כל דקה שבו,
למקרה שאמות מיד אחריו.
יש משהו משחרר בהבנה שבאמת משהו בי ימות אחרי זה.
שזה לא צריך להיות דרמטי, מספיקה מיתה קטנה. מי כמוני יודעת שבגלגול חיים אחד
יכולים להיות אלף גלגולים קטנים. ואולי אני גם סתם מגזימה. אולי מחר יראה בדיוק
אותו דבר, מינוס אי אלו גורמי סטרס.
בא לי לבכות אבל גם לא. אני מרגישה ששיגעתי את
עצמי כל כך הרבה שכל מה שנשאר הוא שקט. פשוט שקט. לכל תעלה יש את הצד השני שלה.
לכל חישוק אש יש את העבר האחר. ומה יש שם? איזה מן זן כזה. הכרת תודה שקטה. לא
בדיוק שלוות נפש, אבל כן איזו כניעה. יאללה, בסדר, הבנתי. שהכל יהיה כרצונך באמת. (באמת?
אפילו?) באמת.
הדבר שימות בי בין היתר הוא הסוד. אני לא יודעת
מי מכם הסתובב פעם עם סוד. בכל מקרה אני לא ממליצה. זה כבד ומוציא מפרופורציה.
היום רב האנשים כבר יודעים את הסוד שלי חוץ מכמה בני משפחה ומכרים רחוקים. זה מדהים
שלפעמים דווקא מול האנשים הקרובים יותר קשה להחשף, אבל זה גם לא בדיוק ככה. אולי
מדובר בקרובים ביותר, וברחוקים ביותר. אולי גם מעגלי האמצע. לא יודעת. לא יודעת
כבר. בכל מקרה זה לא משנה, הערב הסוד שלי יהיה נחלת הכלל.
אני לא יודעת איך הוא הפך לסוד בכלל. כשיצאתי עם
ח' אמרתי לו שאני לא מבינה למה הוא לא מספר לכולם. ממה הוא מתבייש? באמת ובתמים
חשבתי שזה קול להיות אוטיסט. אני לא יודעת למה חשבתי ככה בהתחשב בכך שלא באמת היה לי
מושג מה זה אוטיזם, אבל – כמו שאהובי אומר, זה לא משנה איך קוראים לזה בכלל. אני
אוהב אותך, את כולך, ככה. כפי שאת.
אז אהבתי אותו מאד, וחשבתי שהכל בו טוב, אז בהכרח
גם האוטיזם טוב. לא יודעת. למעשה זה לא שינה לי הרבה. התאהבתי בנשמה שלו הרבה לפני
שידעתי עליו פרטים מהותיים. אפילו לא ידעתי איך הוא נראה. התאהבתי דרך הבלוג, דרך
המסנג'ר, וכשאמר שהוא אוטיסט מבחינתי זה רק הוסיף עניין.
מי ידע שזו תהיה עוד לבנה במהלך הדומינו המפואר
הזה, שהוביל אותי בסופו של דבר להבנה שאני אוטיסטית, ואז כבר בלעתי את הגאווה שלי
והרגשתי על הבשר איך זה לחיות בעולם של סטיגמה.
זה לא שלא נשאתי אות קין לפני כן. כמו במשל
התבואה - כבר מזמן ידעתי שאני משוגע, וגם ידעתי (פחות או יותר) לתת לזה את המקום
הראוי. לא יותר מדי, ולא פחות מדי. עוד היה לי הרבה מה ללמוד וכן נשאתי בתוכי
עדיין פחד עמוק להשתגע, אבל הפחד הזה התמוסס עם השנים, ככל שהשתגעתי, וכמו בכל דבר
– יצאתי מן העבר האחר.
היום אני הרבה יותר בשלום עם זה. ב"קהילה"
קוראים לזה סנגור עצמי. היום כבר יש לי יותר מילים להסביר לעצמי למה העולם משוגע
ואני בסדר, ולמה אין ברירה אלא לאכול מן התבואה לפעמים. לשתף פעולה עם אלו"ט,
לצורך העניין, זה לאכול מן התבואה.
יש כאן דבר מה מורכב להבין. אפילו שלהיות אוטיסט
או משוגע זה להיות בשוליים של החברה, לאכול ים של חרא, ולהסתכן בכך שיהרגו, יסממו
וירצחו לך את הנשמה, יש בזה גם קמצוץ של פריווילגיה. לא לכולם, אבל לי כן. יש
פריווילגיה כמו לכל בן אדם שדובר שתי שפות. שיכול להיות רואה ובלתי נראה. אם אני
כבר שקופה אז יאללה, מה, לא אנצל את זה?
אם אני כבר אוטיסטית, אישה, שאובחנה בגיל 26
(אחרי אבחון עצמי ולא חלילה איזו תובנה מסעירה של איש מקצוע), אם כבר עברתי מסך כל
החיים שלי והתאמנתי מול המראה לחייך ולהגיד היי ולמצמץ נכון, אז יאללה, כוסאומו. כל
החיים הייתי הזבוב על הקיר – לומדים מזה הרבה. ישנה סכנת הפרדות הגופים, איזו
דיסוציאציה קיומית לנוכח הנוכח-נפקד הזה, אבל מי ששורד- או הו, מי ששורד...
זה טרולי. זה מצחיק, ויש בזה כוח. אפשר לעבור מסך
ולהתגנב למאחורי הקלעים ולהחליף להם את הקלטת, ולא, אני לא אומרת את זה בתמימות.
אמרו לי "כשתגדלי תביני". הפוך. כשתקטנו תבינו אתם. לא למדתם לשחק עדיין?
לא למדתם שבסדום כל האמצעים כשרים? לא למדתם שיש ערך לגיוון? אז יאללה - לשים להם
אסיד בברזים.
מה עוד?
היו לי מחשבות חזקות השבוע על הנקודות בזמן בהן נולדו הפחדים שלי. יכולתי פתאום לשים את האצבע ונדהמתי כמה קטנים היו. בונבונים,
חסרי כל משמעות. זה הדהים אותי והרגשתי שעליתי על משהו. זו לא פעם ראשונה שעליתי
על המשהו הזה, אבל הרגשתי שגיליתי עוד רמה שלו, עוד בהירות, עוד פרטים נוספו
לחקירה המתמשכת הזו, רבת השנים. אני לא ארחיב על זה עכשיו, אבל היה לי חשוב לתת
לזה כאן מקום, כי אני מרגישה שזו אבן דרך.
היו גם מחשבות על תופעת ה'וושינג' כתופעה של כיעור ביניים, זמן תפר שלא יכול להצטייר יפה, אבל בהחלט יכול להצטלק סבבה. הוא לא עתיד להשאר, להשתקע ולהזדהם. הוא יחלוף כמו הרוח. בבוא העת יבינו מי הבוס.
חוץ מזה – אין לי כוח לכתוב עוד. אני בעיקר מותשת, ומקווה שאלוהים ירחם עלי היום. ירכך לי. ינעים לי, לא יעשה לי בושות. הוא המלך שלי ומראה לי את זה כל יום, ועדיין, אני חוששת, כי אני רק בצלמו. מה אני יודעת?
תגובות
הוסף רשומת תגובה