שלוש שש שש אפס חמש

  עצוב לי בכל הגוף, ועצוב גם לו. ראיתי אותו עומד היום בצפירה ובוכה. שאלתי אם הוא בוכה על מלחמות או עלינו. ענה- עלינו. אני לא רגילה לראות אותו מסתובב ככה עם העיניים פצוצות. בדרך כלל זו אני... אבל הנה. בסוף אנחנו בני אדם- שנינו. רק אחרי שהוא הסכים לפתוח את הפה אחרי שנתיים של בייסיקלי שתיקה, פתאום גם הדמעות יוצאות. פתאום כל המילים שרציתי אי פעם לשמוע יוצאות... ולא רק המילים היפות, אלא גם הכואבות. לפחות הן עושות סדר, לפחות הן מוציאות את האמת לאור ככה שהפער הקיומי היומיומי מתיישר, וכבר לא חיים באיזו תחושה מתמדת שמשהו דפוק אבל לא ברור מה. וואו. הכאב באמת כבר היה נוכח כמעט בכל רגע. זה היה בבקרים כשהתעוררנו, בלילות כשהלכנו לישון... נכון שהצלחנו להחזיק בתוך זה איכשהו את הביחד, אבל זה גם כל כך הדגיש את הלבד. איך הוא אמר היום? "עוד החזקתי בחוט של תקווה". בכל פעם שפתחנו עיניים ורציתי לעשות אהבה, ותכננתי כבר איך לעשות את המהלך, מתי להתפשט, מתי לשלוח יד, פתאום הוא קם ויוצא מהחדר והוא לא שם איתי. איך בכל לילה שנתתי לו נשיקה ידעתי שאם אני לא אתן אותה היא פשוט לא תהיה... ואוי, שוב, השחזורי...

זהו. זה נגמר. הדבר הזה שישב לשנינו על הלב כל התקופה הזו ולא הניח לנו להרגיש לגמרי טוב. זה שתמיד צבט. בכל תמונה, שיר, כיוון או ניסיון זה היה שם. זה כבר בלט. אי אפשר היה להתעלם אבל אתה עוד התעלמת כמה שיכולת. ניסית. אני, מצידי, הייתי יותר אמיצה מבדרך כלל, או- לא יודעת אם אמיצה כמו שפשוט כאב לי נורא, אז העליתי שיחות כל שני וחמישי בנושא. ניסיתי לחלץ ממך אמת אבל אולי לא הייתי אמיצה מספיק להגיד את שלי. כלומר אמרתי שמגיע לי להרגיש אהובה וגם אתה אמרת, אבל שם זה נגמר. השארתי לך לעשות את העבודה השחורה. לשנינו זה קשה. העליתי שיחות- פעם סביב זה שאתה לא מתייחס אלי, פעם סביב המיניות ופה ושם. היה לנו גם את הניסיון העגום הזה לליווי זוגי כלשהו וזה היה נחמד אבל לא מספיק. לא הרגשתי שאתה מעוניין לצלול איתי לשם. כנראה שלא הרגשתי את זה כי באמת לא היית מעוניין. הרגשתי שמשתחזר בינינו במידה מסוימת דפוס היחסים בין הוריי, וזה החליא אותי. אתמול שיתפתי אותך בזה ואמרת שגם אתה זיהית את זה. שאמנם אתה לא אלים כמו אבי אבל כל השאר היה. הריחוק, תחושת חוסר הערך שקיבלתי ממך עד כדי שפחדתי מכל תנועה. שלא יכולתי להרגיש בנו...