פרידה 2

 עצוב לי בכל הגוף, ועצוב גם לו. ראיתי אותו עומד היום בצפירה ובוכה. שאלתי אם הוא בוכה על מלחמות או עלינו. ענה- עלינו. אני לא רגילה לראות אותו מסתובב ככה עם העיניים פצוצות. בדרך כלל זו אני... אבל הנה. בסוף אנחנו בני אדם- שנינו. רק אחרי שהוא הסכים לפתוח את הפה אחרי שנתיים של בייסיקלי שתיקה, פתאום גם הדמעות יוצאות. פתאום כל המילים שרציתי אי פעם לשמוע יוצאות... ולא רק המילים היפות, אלא גם הכואבות. לפחות הן עושות סדר, לפחות הן מוציאות את האמת לאור ככה שהפער הקיומי היומיומי מתיישר, וכבר לא חיים באיזו תחושה מתמדת שמשהו דפוק אבל לא ברור מה.

וואו. הכאב באמת כבר היה נוכח כמעט בכל רגע. זה היה בבקרים כשהתעוררנו, בלילות כשהלכנו לישון... נכון שהצלחנו להחזיק בתוך זה איכשהו את הביחד, אבל זה גם כל כך הדגיש את הלבד. איך הוא אמר היום? "עוד החזקתי בחוט של תקווה". בכל פעם שפתחנו עיניים ורציתי לעשות אהבה, ותכננתי כבר איך לעשות את המהלך, מתי להתפשט, מתי לשלוח יד, פתאום הוא קם ויוצא מהחדר והוא לא שם איתי. איך בכל לילה שנתתי לו נשיקה ידעתי שאם אני לא אתן אותה היא פשוט לא תהיה... ואוי, שוב, השחזורים של הקשר הנוראי והמצלק של הורי... גם היא, ככה, מנשקת אותו כל לילה עד היום, והוא מפנה לה את הראש כמו בגחמה ילדית קרירה. שלי לפחות מנומס יותר... לא שהריצוי הזה תורם לאף אחד. תורם להעמקת הביצה הטובענית אולי.

ואנחנו עדיין בשיחות של מה היה אם. מה היה אם מההתחלה לא היית מבטל את עצמך, ומה היה אם ידענו ועשינו ודיברנו. דיינו. אבל כל זה כבר לא אפשרי. גם אני עוד מנסה מדי פעם לאחוז בחוט של התקווה. זה כל כך קשה לשחרר אותו ברגע האמת... שאלתי אם התשובה ברורה לו, אם עוד אין מה להציל, והוא ענה בכנות ובעצב שכן, ושהוא חושב שאם אני אתבונן על זה באמת התשובה תהיה ברורה גם לי... והיא ברורה לי. היא ברורה כבר די הרבה זמן... אבל זה כל כך מבלבל כשאוהבים, כשנקשרים, כשבאמת ובתמים היינו כל כך קרובים... כשבאמת הכוונה שלנו הייתה להזדקן יחד.

הידיים שלי עוד קופצות בדמיוני, מכות בראשי חבטות אוטיסטיות של שנאה עצמית. הרגלים של פעם, דפוסים שקשה לשחרר. אני מצליחה לשלוט בהן אבל זה דורש ממני מאמץ מסוים, והדמעות מיד יוצאות... הדמעות על שנים של פגיעה עצמית, על דפוסים פוגעניים שעוד מנסים להרים את ראשם... ודמעות של אבל על כל הרגעים שפגעתי בעצמי, ועצבות שמשהו מזה עוד שם... ואני פשוט רואה את זה. רואה, נושמת, מנסה לחבק את עצמי בדמיון, לשנן כמו שאמא לימדה אותי כשהייתי קטנה- תעמדי מול המראה ותגידי לעצמך שאת יפה... ואני ברב אוטיסטיותי הייתי מתעצבנת ואומרת- אם אני לא רואה את זה, אני לא אגיד את זה! מה הפואנטה? לא מוכנה לשקר!

אבל עכשיו אני מבינה שזה תרגול, ושגם כשכוח המוות מאיים להתפרץ לי מהידיים, יש עוד כוח, כוח החיים שלוחש לי- את טובה, את טובה, את טובה, את כבר יודעת את זה... גם הוא יודע את זה. שניכם טובים. זה שלא הצלחתם ליצור זוגיות לא מעיד עליכם שום דבר רע...

גם אמרתי לו את זה היום. הזמנתי אותו גם לשחרר כל רגש שלילי כלפי עצמו- כי הוא גם עם כעסים על מדוע לא הצליח, "למה אני לא מסתפק בחיים פשוטים"- זה במילים שלו, למה לא הצליח לחיות בבית פשוט, בעיר פשוטה, עם אישה, פשוט לחיות חיים נורמליים... ואספתי את עצמי בתוך כל הכאב ואמרתי לו- אין צורה נורמלית לחיות. אין צורה טובה ולא טובה. אולי זה היעוד שלך, אולי זו המהות הגבוהה שלך, של הנשמה שלך, אולי פשוט נועדת לנדוד, ואם תגלה באיזשהו שלב אחרת- הדרך כבר תקח אותך לשם. היא תראה לך... ואם תרגיש יום אחד שאתה כן רוצה בית ואישה ואולי אפילו ילד, אתה כבר תדע... ואם אלוהים יחליט שבעצם כן עלינו להיות יחד- גם את זה כבר נדע...

אמר- אולי...

אמרתי לו שאני מרגישה שהכל כתוב מראש, וזה במובן מסוים מרגיע. זה מרגיע לדעת שכוחות גדולים מאיתנו פועלים כרגע והכל למען הטובה הגדולה, הסדר הכללי. אין לנו שמץ של השגה לגבי איזה משבצת אנחנו ממלאים בטטריס הקיומי וזה בסדר. כך צריך להיות. אנחנו בני אדם בסוף ולכן כל הזמן שוכחים, וכשצריכים תזכורת- גם היא רשומה מראש, כמו שאלוהים שלח אלינו איש משוגע בדיוק ביום שנפרדנו והאיש הרים ידיים לשמיים וצעק "שבת שלום, שבת שלום! זו האישה שלך או חברה?" וענית- "חברה..."

אמרת לי שגם אתה נושא את התחושה הזו איתך כל החיים, וצללנו שוב לשיחה פילוסופית על זמן לא ליניארי ויקומים מקבילים, על איך כבר היינו בעתיד ומעבר, ושוב נזכרתי איך ברמות העמוקות אנחנו כל כך מחוברים ודומים, אז איך זה שהקטנות של החיים הפילו אותנו? אבל הקטנות הן הגדולות... אנחנו אנשים בסוף. מוגבלים... הכל במקומו מונח.

וזה לא הופך את זה לפחות כואב. כל תא בגוף שלי כואב. הפות שלי בוכה על הזין היפה שלך. לא רוצה לחלוק אותו עם אף אחת. אני מסתכלת על השיער המדהים שלך, ופתאום מתעוררת בי משיכה חייתית אליך כמו שלא הייתה כבר כל כך הרבה זמן, ואני רק רוצה שנעשה אהבה ונבכה... וזה קלאסי כל כך. רק אחרי שנפרדים ומסוגלים להתבונן מבחוץ, רואים את הדברים אחרת.

כמו שהוא אמר- אחרי שאני אומר לך את כל החרא אני מסוגל פתאום לראות אותך באור אחר, טוב יותר... ושוב זה מתסכל אותי כי אני אומרת לעצמי שאם מראש היית אומר את כל החרא ולא שותק, אולי היינו במקום אחר היום, אבל זה מיותר ולא נכון גם, כי אי אפשר גם לדעת את החרא מראש. לפעמים מגלים אותו תוך כדי תנועה. כשוויתרת על עצמך את הויתור הראשוני בתחילת הקשר שלנו, לאף אחד מאיתנו לא היה מושג מה באמת תהיה המשמעות, ועד כמה יגדל כדור השלג הזה. אם היה מושג, הרי לא היינו עושים את ה"טעות" הזו... אבל היי, כבר סיכמנו שאין טעויות, נכון?

זה כואב מאד להודות במה שככל הנראה הוא אמת- שלא נועדנו זה לזו. זה כואב כי מעבר לכך שנקשרנו, עבורי זה גם ניפוץ פעם נוספת של חלום הזוגיות שהוא כל כך חזק אצלי... ואתה אומר- אולי את צריכה להוריד את הווליום של החלום הזה, אולי את רוצה אותו חזק מדי... ואני אומרת- אולי, כלומר, אני מבינה מה אתה אומר ומה הסכנה שבזה (הנטיה שלי למשל להשאר בכל מחיר), אבל מצד שני, זה לא שאני מורעלת חתונה ותמיד הייתי כזו. זה די חדש בחיים שלי, וזה כבר אחרי המון עבודה בנושא והמון מים שזרמו בנהר. אחרי כל הטריפ הפוליאמורי המסריח הזה, אחרי אינסוף חקירות וגם בילשוט עצמי (מלשון בולשיט) אני סוף סוף הבנתי והצלחתי להודות במה שאני באמת רוצה, וזה יקר ערך עבורי להשמיע את זה ולהחזיק בזה בצורה ברורה, חזקה ובלתי מתפשרת.

עשיתי הפסקה בכתיבה כי הכל אינטנסיבי ונקטע לי חוט המחשבה. אנסה להשיב את עצמי באופן מלאכותי כי יש את חוק 3 העמודים ואני רוצה להשתדל לעמוד בו בתקופה הקרובה, כדי לוודא שכלום לא נשאר בבטן... גם חשוב לי לתעד את מה שקורה כי הזכרון שלי לא טוב ואני לא רוצה לשכוח. הנה. אני כבר נזכרת.

אני נזכרת במילים היפות שאמרת לי הבוקר בסשן השיחה האחרון, אותה שיחה שנמשכת כבר מזה שלושה ימים (ועדיין לא הסתיימה). אמרת לי שאתה חושב שאני מאסטרית בתקשורת. שאני לא רק מטפלת מדהימה ומי שאטפל בו יזכה ממש, והוא לא ימצא כמוני במסגרות השונות, אלא גם שלדעתך אני צריכה ללמד מטפלים אחרים איך לפעול. שהתשובות פשוט קיימות בי, הידע שם, ושלמדת ממני המון על כל ענייני התקשורת וההבנה של נפש האדם. שהידע שלי הרבה יותר גדול משלך בנושא.

מעבר לזה שזה מרגש ומחזק מבחינה מקצועית, בכיתי מאד על כמה שזה תיקף אותי. בכיתי על שנתיים שלמות שאני מנסה לדבר איתך ונתקלת בקיר, ובמקום להודות ולהגיד לי- "קשה לי, תעזרי לי ללמוד לדבר" הקשחת את ליבך ופניך, שיחקת אותה יודע הכל, חזק מהכל... גרמת לי להרגיש שאני מקולקלת ואתה הנכון, בזמן שהיחסים שלנו מתדרדרים ואני היחידה שיש לה את הביצים להושיב אותנו לנהל את השיחה הקשה הזו אחת לכמה זמן.. ואחרי כמה פעמים שזה קרה כבר מצאתי גם את הכוח לנער אותך ולהגיד לך- תגיד לי תודה!!! במקום להתעצבן עלי שאני מפילה עליך שיחות כבדות "משומקום". אני שומרת עליך, עלינו, עלי!! וגם בשיחה הגדולה הזו אמרתי לו אלף פעם תודה, על כל אמת כואבת שהצליח לחלץ מעצמו. אמרתי לו- "תצא מהפחד הזה לפגוע בי, אתה לא פוגע בי!! אני מבקשת אמת. גם אם היא כואבת, הרבה יותר כואב היה לחיות איך שחיינו עד כה"...

ואז פתאום אמרת לי בשלב מסוים שאם זה נכון, ולחיות איך שחיינו יותר כואב מהאמת שנאמרת כעת- סימן שהכל יהיה בסדר. שאנחנו נהיה בסדר. שזו בחירה נכונה. שסביר שנחוש הקלה... הלוואי.

סיפרתי איך התאבלתי על חנן בכל בוקר שפקחתי את העיניים. איך בכל בוקר פתחתי אותן ומיד הרגשתי חרדה בכל הגוף והייתי מתחילה לבכות. זה נמשך תקופה ארוכה. אמרתי שאני מקווה שהפעם זה לא היה ככה... סיפרת לי על הצרפתיה שלך, שהיא הייתה האהבה הגדולה שלך, היחידה ששמה אותך בנעלי הרודף ולא הנרדף, היחידה ששברה את דפוס ההתקשרות הנמנעת שלך והוציאה ממך דפוס התקשרות חרדתי. שאלתי- ואחרי ששחררתם את חוט התקווה, הרגשת הקלה? ענית- "לא. לקח לי הרבה הרבה זמן להתגבר..."

זה היה עצוב לשמוע, וגם מעניין. אמרתי לך שזה בדיוק העניין שהתכוונתי אליו בכל הנוגע להתגשמות של קארמה במערכות יחסים זוגיות. שבכל פעם המציאות מזמנת לך להיות בנעליים של ההוא שפגע בך, ולהיות הפעם בתפקיד הפוגע (או לאו דווקא נפגע ופוגע, יכול להיות כפי שכתבתי- רודף נרדף, מחזר מחוזר, או אפילו ביטויים של תכונות אופי- חכם אבל קר, חם אבל טיפש וכל מני). אמרתי לך שתמיד חשבתי שהיחסים שלנו הם סוג של השיקוף ההפוך של מה שהיה לך בנישואים הראשונים. שקרולינה הייתה כל כך מעט בבית וכל כך לא ביתית וזוגית, הייתה פרפרית, ואני ההפך, השורשים שלי מאד עמוקים. אני כל כך הפוך והמפגש בינינו הוציא מאיתנו משהו מימי מדי, אדמתי מדי, שואב מדי, אני כל כך של בית שהפסקת לצאת גם אתה, ונשאבנו לבידוד מאד לא בריא. הרגשת בכלוב. אולי זו גם הרוח הנוודית שלך, במפגש עם אישה אגרופובית. לא יודעת... אבל גם בתור אישה שכזו- אני זו שהצעתי אלף פעם לצאת לפה ולשם ואתה זה שסירבת. קיצר כל הקישקוש הפנימי הזה רק מוכיח לי שלא משנה מאיזה כיוון ננסה לעבד את זה- איבדנו את זה.

בכל מקרה מה שהתחלתי להגיד היה שהבנתי שיש כאן גם שיקוף של הקשר שלך עם הצרפתיה, ואלוהים שם אותך בנעליים שזו שפגעה בך, ועכשיו אחרי שאתה יודע כמה זה כואב להיות בצד השני, ניתנה לך הזדמנות לתיקון, לעשות את זה יפה יותר. אני לא יודעת מה הלך שם, אבל ככה אני מרגישה הרבה פעמים בכל הנוגע לקארמה ויחסים זוגיים.

באופן מפליא (או שלא) פתאום זה הכה בי אתמול שחוזה השכירות שלנו בדיוק מסתיים. הוא ממש הסתיים לפני כמה ימים, בסנכרון מופתי עם הפרידה שלנו, ואף אחד מאיתנו לא חשב על זה מראש (מאחר וזה חוזה גמיש שלא באמת היווה איזשהו איום או משתנה במציאות שלנו). בכל אופן, זה די מדהים שהחוזה הנשמתי הזוגי הסתיים יחד עם החוזה הפיזי. גם זה מחזק את התחושה שהכל מלמעלה. הבטחנו שנקח שנה לנסות, ולקחנו אותה בול, אבל בול, על השעון. ניסינו. אי אפשר להגיד שלא ניסינו.

בנוגע לדמות הילדית שלי, היו עוד התפתחויות מעניינות. עלה בי אתמול משפט מעניין- "אם אתה רוצה שאהיה אישה, אז תהיה גבר". ואז פתחתי את זה מולו, מה זה אומר בשבילי "תהיה גבר"? ואמרתי- מבחינתי להיות גבר זה להביא את עצמך לקשר, להשמיע את הקול שלך, לא לבטל את עצמך, להוות קונטרה, נוכחות. להיות אמיץ מספיק בשביל זה. שאלתי את עצמי ואותו האם משהו בדינאמיקה הנמנעת שלו בעצם הזמינה את הילדה שבי להיות יותר נוכחת- אם זה כי היא הרגישה נטושה ואז יצאה מן דינאמיקה של הורה-ילד, או אם זה כי היא הרגישה פגיעה והשתחזר שם איזה דפוס טראומתי של – אה, אתה פוגע? אז בוא, הנה אני, טרף קל. או פשוט- אתה לא נוכח, אז גם אני לא! אין לי עם מי לשחק, אז אני משחקת עם עצמי. אני נשאבת לעולם שלי, לדמיונות שלי, לשטויות שלי, לחברים היחידים האמיתיים שלי- החיות... נכנסת איתם לחדר ומדברת איתם בקול תינוקי.

ברור לי שזה לא רק זה, והרי שוב, יש את העניין שהדמות שלי נוכחת גם כשאני בבית לבדי, וגם ברגעים של שמחה גדולה וכו, אבל בהחלט אמרתי לו וזה גם ממש נכון בעיני- כשמדברים איתי ברצינות, אני עונה ברצינות! כשאני רואה מולי נוכחות עוצמתית, גברית, אמיצה, נוכחת, מישירה מבט (לאו דווקא פיזי, בכל זאת אוטיסטים פה), אז אני מישירה מבט בחזרה!!! אני לא נעלמת לשום דמות!!! אני כאן. זה היה מאד מרתק להבין את זה. לא שחלילה אני רוצה להאשים אותו בקיומה של הדמות הילדית שלי. ברור לי שהיא שם עוד מלפני... אבל אולי משהו בדינאמיקה בינינו לא עודד אותי עד הסוף להגשים את האישה שאני במלואה.

וגם קיבלתי נקודת מבט חשובה מחברי הטוב, שסיפר שגם לו יש דמות ילדית שמתבטאת ביחסים, והוא רואה את זה הדבר תקין וטוב, כביטוי של הסכמה להיות פגיע, ובמובן הזה באמת אהובי לא התאפיין בהסכמה להראות חולשה. מצחיק שאני תופסת את הדבר הזה בדיוק כחולשה, אבל מילא. לשנינו היה מה ללמוד אחד מהשני- הוא לגבי הסכמה להיות פגיע, ואני לגבי הסכמה לפתח חוסן.

בהתמודדות הזו של הפרידה אני מרגישה שני כוחות שפועלים עלי חזק- כוח החיים וכוח המוות. כוח החיים מזמין אותי לגדול, להאמין, לפרוח, להגשים עד הסוף, לפרוס כל פינה נסתרת ומכווצת בכנפיים שלי שלא היה לה מקום להתפרש ולזרוח ביחסים בינינו... וכח המוות מספר שאני אשמה, שאני גרועה, בלתי ניתנת לאהבה, שעכשיו, ממש עכשיו זו ההזדמנות שלי לחסל את עצמי, להרעיב את עצמי סוף סוף כמו שתמיד חלמתי. לדעוך ולתת לו אי פעם לגלות... וזהו. אני בינהם. לעיתים נאבקת. אתמול בלילה רציתי לתת לו את שתי ידיי ולהגיד לו "תחזיק אותן חזק, שלא אפגע בי", אבל לא נתתי. היום שיתפתי אותו בזה. זה קשה אבל זה לא כל הזמן. זה גלים ואני מבקשת מכל אוהביי לתמוך בי ולהזכיר לי כמו שהם כבר עושים- שאני נהדרת וטובה ועוד אזכה לאהבה. זה גם עוזר לי לזכור שדברים שהפריעו לו בי, תכונות שהוא לא התחבר אליהן, זה לא תכונות שאי פעם שמעתי בני זוג קודמים מתלוננים לגביהן. זה עוזר לי לזכור שזה פשוט עניין של המפגש בינינו, ולא עניין אובייקטיבי. אני גם חושבת שהוא כן שיפוטי מדי מולי ובאופן כללי מול אנשים, אבל בסדר, זה כבר עניין שלו, וזה רק פלח צר מכל הסיפור שלנו, שהוא לא סיפור שהוא רק מכוער, הוא כן סיפור של הצלחה גם... כי הצלחנו. הצלחנו ליצור חברות קרובה, והיה לנו כיף וקרוב הרבה פעמים, ורק עצם זה שאנחנו נפרדים כמו שאנחנו נפרדים, בכל כך הרבה אהבה, בכל כך הרבה דמעות- מעיד שגם הצלחנו לעשות משהו טוב, ולא רק רע...

***

ביקשתי ממך השנה ליום ההולדת שתחליט אם כן או לא. שזאת המתנה שאני רוצה. לא היה לך לב להפרד ממני ביום הולדתי. העדפת לשמח אותי קודם. תודה שנתת לי את המתנה המדהימה הזו- שהחזרת את הבלוג שלי לחיים. זה בהחלט הגיוני יותר להפרד ככה, כשיש לי איפה לפרוק.

***

וזהו לבינתיים.... לא יודעת בדיוק מתי יעזוב, בטח בימים הקרובים, ואז תתחיל ההתמודדות "האמיתית" במובן מסוים. להרגיש את הלבד על הבשר, להתפרק באמת, לבכות באמת ולהתחיל לאסוף שוב את רסיסי ולהמשיך בדרך... ככה זה לפעמים בחיים.