פרידה
זהו.
זה נגמר. הדבר הזה שישב לשנינו על הלב כל התקופה הזו ולא הניח לנו להרגיש לגמרי
טוב. זה שתמיד צבט. בכל תמונה, שיר, כיוון או ניסיון זה היה שם. זה כבר בלט. אי
אפשר היה להתעלם אבל אתה עוד התעלמת כמה שיכולת. ניסית. אני, מצידי, הייתי יותר
אמיצה מבדרך כלל, או- לא יודעת אם אמיצה כמו שפשוט כאב לי נורא, אז העליתי שיחות
כל שני וחמישי בנושא. ניסיתי לחלץ ממך אמת אבל אולי לא הייתי אמיצה מספיק להגיד את
שלי. כלומר אמרתי שמגיע לי להרגיש אהובה וגם אתה אמרת, אבל שם זה נגמר. השארתי לך
לעשות את העבודה השחורה. לשנינו זה קשה.
העליתי
שיחות- פעם סביב זה שאתה לא מתייחס אלי, פעם סביב המיניות ופה ושם. היה לנו גם את
הניסיון העגום הזה לליווי זוגי כלשהו וזה היה נחמד אבל לא מספיק. לא הרגשתי שאתה
מעוניין לצלול איתי לשם. כנראה שלא הרגשתי את זה כי באמת לא היית מעוניין.
הרגשתי
שמשתחזר בינינו במידה מסוימת דפוס היחסים בין הוריי, וזה החליא אותי. אתמול שיתפתי
אותך בזה ואמרת שגם אתה זיהית את זה. שאמנם אתה לא אלים כמו אבי אבל כל השאר היה.
הריחוק, תחושת חוסר הערך שקיבלתי ממך עד כדי שפחדתי מכל תנועה. שלא יכולתי להרגיש
בנוח בבית של עצמי. כל הזמן הרגשתי נשפטת. הרגשתי שאני מגעילה אותך, שאתה לא רואה
בי טוב. אני לא רגילה להרגיש ככה. אני חושבת שזו פעם ראשונה שאני מרגישה ככה
ביחסים ואני מציינת את זה כי אני מנסה כרגע לזקק דפוסים של מה קרה כאן ואם זה
דברים שמנהלים אותי באופן קבוע או לא. פחדתי שאני מסריחה, מכוערת בעיניך, לא
מושכת, ואני חייבת לציין שזה היה לא-בהלימה עם מה שראיתי במראה, כי במראה אני
ראיתי אישה סקסית בטירוף. ראיתי גוף לוהט מהמגזין, ראיתי אישה מיוחדת, טובה, טובה
מאד.
אז זה
בילבל אותי. כן קיימים בי שורשים עמוקים של חוסר ערך עצמי אבל בסדר, כבר שנים אני
עובדת על זה, ואני יודעת מה הערך שלי ואני יודעת שאני טובה. שאני בת זוג נהדרת
ואוהבת, חכמה, רגישה, אולי הכי טובה שהייתה לך (ככה זה נשמע כשאתה מספר על
האחרות). אתמול אמרת לי שני דברים לסיכום העניין-
1. שאתה מצטער
ואתה יודע שהיית קשה. שאמרת שרוצה ואז בעצם לא וכו. (היי זה דווקא כן מזכיר לי קצת
את חנן. מצד שני זה מזכיר לי כל גבר שני היום שמפחד להתחייב רגשית באמת. בתחילת
דרכנו אמרת שרב הגברים הישראלים ילדים. אולי גם אתה קצת... לא יודעת).
2. שלא תגיד שום
דבר רע עלי ועלינו.- שאלתי, לא תגיד בגלל שאתה לא חושב דברים רעים? אמרת- גם אם
חושב או יש קצת, יש הרבה יותר דברים טובים, וזה לגמרי מתעלה על הרעים. חצי נחמה מה
שנקרא. ובכל זאת כשאתה משווה אותי לכל החברות המשוגעות שהיו לך ומונה אותנו ברשימה
תחת אותה כותרת ומכנה משותף, לפחות אני יודעת שאני המוצלחת מבינהן. אוי כמה שזה
כואב...
פתחת
את השיחה אתמול בזה שהשיחות שלנו על יחסינו לאן הן תמיד לא עובדות, וזה באשמתך.
אמרת שאתה לא טוב בזה. שניסית להתחמק מזה, אבל שהאמת היא שפשוט לא טוב לך ביחסים
בינינו. שאתה לא בן אדם דכאוני אבל שגרת החיים שלנו יחד מדכאת אותך.
שאלתי
מה אתה חושב לעשות ואמרת- לחזור לנדוד. אולי זו הייתה טעות מלכתחילה להסתבך עם
נווד... לא. אין טעויות. למעשה תמיד משאלת הלב שלי הייתה שיבוא איזה נווד ויקח
אותי איתו למסעותיו, אבל לא ראית את זה. לא האמנת שאני באמת מסוגלת לפרוח מהקן...
ואני? אני כנראה צריכה להאמין יותר בעצמי, ולא לחכות לנסיך שיקח אותי למסעותיו,
אלא לקחת את עצמי למסעותיי.
יש
איזה עניין שאני שמה לב אליו, שהתרחש גם אצלנו וגם ביחסים של אחד מחבריי הטובים-
הקטע הזה שאחד מבני הזוג כאילו מוותר על עצמו ומצטרף לחיים של השני/ה. זה מאד
מעניין. גם אצלנו וגם אצלם הגבר ויתר על עצמו והצטרף לחלום של האישה, לעיר מגוריה קרוב
למשפחתה, שמה אפילו עשו ילד כשהיא זו שבעיקר רצתה. היה שם המון כאב סביב זה, וגם
כאן... ואתה החלטת, בניגוד אליו, לשוב למסע שלך ולעזוב את שלי, ככה, כפי שתכננו
כשאמרנו שלפחות ניתן צ'אנס אחרון ואם נחליט לפרק את החבילה אז לפחות אהיה בבית
שלי, במקום בטוח שלא אצטרך לעזוב אני.
לא
יודעת. נגיד גם אצל יערה ודני (עוד זוג חברים) בהתחלה דני הצטרף ליערה והם גרו
שנים קרוב למשפחתה, אבל עכשיו היא זו שהצטרפה אליו והם עברו לגור בחו"ל לכמה
שנים... וכמו שאמרתי לך ופשוט לא האמנת לי- הייתי מצטרפת. אם רק היית מראה לי זיק
של התלהבות באלפי הפעמים שהצעתי לבוא איתך לפה ולשם- לקנות ואן ולעשות טיול בעולם,
לעבור לאילת או לא יודעת מה. הייתי עושה איתך הכל אם רק הייתי רואה בעיניים שלך
שאתה רוצה. אבל לא רצית. וזה מה שהכי כואב...
זה
כואב כי אני רציתי ואתה לא. ואני מרגישה עד היום מבולבלת לגבי שאלת הרצון- האם
באמת רציתי *אותך* או את הרעיון, את חלום הזוגיות?
הרבה
התחבטתי בשאלה הזו, ודווקא בתקופה האחרונה הצלחתי יותר לזקק מה אני אוהבת *בך* ולא
ברעיון הכללי. זה גרם לי להעריך אותך יותר וזה מעורר את הדמעות עכשיו.
כבר
מזמן היו לי מחשבות שזו לא הבחירה המדויקת, שקפצנו מהר מדי, שאין לנו מספיק שפה
משותפת... השילוב של הקושי שלך לדבר רגשות+ שעברית לא שפת האם שלך יצר תחושה שתמיד
כשהשיחה עולה מעלה מבחינתי לרבדים העמוקים באמת, שם אתה מאבד אותי. במובן הזה
קיוויתי לגבר שיבין אותי יותר. שנצליח לדבר יותר.
אבל לא
יודעת. זה לא בדיוק השפה, וזה לא בדיוק המיקום הגיאוגרפי, זה הכל ביחד, ואולי
הנקודה הכואבת ביותר היא סביב סיפור האוטיזם, שאני באמת שוברת את הראש מה אני הולכת
לעשות בקשר הבא שלי סביב זה. כי מצד אחד זה באמת מרכיב זהותי בשבילי, ומצד שני
ראיתי מה הסטיגמה עשתה לך. אפילו שיש לך במשפחה כמה וכמה אוטיסטים (וסביר להניח
שאם היה נולד לנו ילד אוטיסט הגן היה בא מהצד שלך ולא מהצד שלי), עדיין התקשית לראות
אותי נקי. משהו בי הגעיל אותך וזה בהכרח קשור לזה. כן. אני ממשיכה להרגיש ככה.
יש נקודה
אחת מאד מרתקת שהצבעת לי עליה, ואתמול הרגשת עוול על כך שכל כך ניסית לשמור עלי
ולא לפגוע ולא לדבר על מה שקשה. הרגשתי שמנעת ממני התפתחות, ומבחינתי זו אחת
ה-סיבות להיות בזוגיות. הרגשתי שאם רק היית מדבר מתחילת הדרך ולא מרצה ומוותר על
עצמך בדרך קבע, היינו במקום אחר לגמרי היום... אבל בסדר. אי אפשר להחזיר את הגלגל
לאחור. כבר דיברנו כמה פעמים על הדמות הילדית שלי ועדיין לקח לי זמן להבין עד הסוף
מה ולמה ואיך זה משפיע עליך בקשר שלנו. אתמול בשיחה זה התחיל להשמע כמו שיח
פתולוגי בשלב מסוים וזה עשה לי רע, והרגשתי שאני מפעילה הרבה כוחות נגד כדי לא
ליפול לשם. כדי לא לפתוח גוגל ולחפש מה דפוק בי לעזאזל. זו אחת הנקודות הכי כואבות
אצלי בהקשר אלינו וזו הנקודה שאני הכי אצטרך תזכורות לגביה- שאני לא דפוקה. שזה לא
נגמר כי אני דפוקה.
ובכל
זאת- פתחתי גוגל, ובדקתי את "האמ-אמא" של ההפרעות, בדקתי אם יש לי DID. אני
חושבת שאין לי, אבל אולי. לא יודעת. המחשבה הייתה מבעיתה. ההבנה שיש לי דמות
שיוצאת רק ליד ההורים והבן זוג, דמות ילדית, עם קול ילדי, דרך מחשבה אחרת וכו...
אז בסדר, אני מכירה את זה עלי, אבל אתמול היה שלב נוסף בהבנה, כשניסיתי לחקות את
עצמי, את הקול של הדמות הזו, ולא יכולתי. זה היה לגמרי לא נגיש לי למרות שאני
יכולה לבלות בה לפעמים ימים שלמים, כן, גם כשאני לבד. שכחתי לציין. זה עוד משהו
שהבנתי אתמול ונזכרתי ששאלתי את עצמי ממש לא מזמן- אם אני אגור לבד- יכול להיות
שאני אהיה רק בדמות הזו ואשכח את השניה? או הראשונה? אני לא יודעת מי השניה ומי
הראשונה אפילו. אני לא יודעת מי מהן *אני*. זה דפק אותי אתמול בשיחה שלנו. ברגע
שקלטתי שאני לא מצליחה לעשות באופן מלאכותי את הקול שלה, שהוא לא נגיש לי, משהו
צימרר אותי בזה. אני לא יודעת אפילו למה. אתה אמרת שזה רק מדגיש שאני לא עושה את
זה בכוונה. אמרתי שגם כשאני בדמות ההיא לפעמים יש לי מן תחושה שאני רוצה להתאמץ
ולדבר בקול "הנורמלי" שלי אבל זה ממש ממש קשה, וזה נגיד ממש מזכיר את כל
השיח על מיסוך אוטיסטי, וזה שובר לי את הלב כי בתכלס הסיפור שאני מספרת הוא
אוטיסטי לכל הדעות ודומה לסיפור של הרבה אוטיסטים מבוגרים, מבחינת תחושת הפיצול,
המיסוך... רק שאצלי זה ממש תפס צורה של דמות. זה שבר לי את הלב אתמול לקלוט שאני
עדיין מפוצלת. שהשבר הגדול הביא לשינוי כלשהו באופן הביטוי של הפיצול, אבל עדיין
לא עברתי אינטגרציה זהותית.
וגם
זה, כל המחשבות האלו- הן מפחידות אותי. זה מפחיד אותי להסתכל על זה כדבר פתולוגי.
אני לא מצליחה לזכור אם הייתי ככה גם בקשרים קודמים שלי. יכול להיות שהייתי ככה
ואני פשוט לא זוכרת? (שזה אגב גם מאפיין של DID אבל זה גם יכול להיות בגלל שהייתי פאקינג
מסטולה כל הזמן ובכללי הזכרון שלי לא להיט לדברים האלו. אני זוכרת מילים בשפות
זרות, ושמות של צמחים, פטריות וציפורים, אבל אירועים לא ממש).
בכל
אופן יכול להיות שזה פשוט הוא שממש רחוק מהילדי שלו? והילדי שבי זה פשוט צורה
פשוטה להבין דברים? צורה מתוקה ורכה? משהו שבמעגלים ההיפיים לא היו מגנים, אלא
משבחים? המוח שלי קורס.... אני מרגישה שהדמות הילדית מצד אחד היא מנגנון הגנה,
ומצד שני אני נהנית ממנה, נעים לי בה, ועובדה שאני בה גם כשאני לבדי, וסתם שמחה
ומאושרת.
אני רק
בתחילת העמוד השלישי ובא לי להפסיק לכתוב. הבטחתי לעצמי שאמלא שלושה עמודים מתוך
מחשבה שככל שאעבד את האירוע ככה יהיה לי קל יותר. ככה יוקל על ליבי. ככה אזכר
שהפרידה הזו הייתה צריכה לקרות. היא צריכה לקרות, וזו לא פעם ראשונה שאני עוברת
פרידה בחיים שלי. זה עובר בסוף. הכאב החותך הקורע הזה עובר. הזמן מרפא את האבל.
חשוב
לי להזכיר לעצמי שהבן אדם הזה שחלקתי איתו מיטה ובית ב3 וחצי שנים האחרונות, אפילו
אם איבדנו את הניצוץ הזוגי- הוא חבר שלי. חבר טוב שלי. אתמול זה שבר לי את הלב
להזכר בכמה שהוא חבר טוב. להזכר למשל איך בתחילת המלחמה שהייתי בהסטריה מוחלטת הוא
פשוט היה מוכן לעשות כל מה שיעשה לי טוב, כולל לקום ולטוס לחודש לספרד ולהיות
בדירה שאני בחרתי, של חבר, וזהו. פשוט לעשות מה שיתמוך אותי. הרבה הוא תמך בי. אני
מעריכה את זה אבל זה גם נוגע בנקודה חולה וטריגרית בקשר שלנו- שהוא אמר לי אתמול
שהרגיש לפעמים כמו מלווה שלי ולא בן זוג. זה קשור גם לריצוי שבו ולתפיסה הסטיגמטית
שלו אותי ובכללי מתמודדי נפש. אמרתי לו שגם אני הרגשתי למשל בשיחות בינינו שאני המלווה
שלו והוא הנכה. לא אמרתי את זה כדי לעקוץ חלילה, אלא כדי להבהיר שהכל עניין של
נקודות מבט, של ניסיון לראות את התמונה מעוד כיוון, שהוא לאו דווקא האמת. לא טענתי
לרגע שאני אוחזת באמת... אבל לנסות לראות תמונה רחבה יותר, שלמה יותר. זה לא רק
אני ש"התגלו פניי האמיתיות". זה גם הוא. זה לא רק אני שיש לה חולשות, זה
גם הוא... והוא פתח בזה את השיחה לפחות, אז בסדר.
בכל
אופן, הוא היה חבר טוב, וזה כל כך לא נתפס לדבר על מישהו כזה בזמן עבר. מישהו
שהלכנו לישון כל לילה ביחד וקמנו כל בוקר ביחד. ממש הקפדנו על זה, וגם בלילות של ריחוק
לא היה לילה שלא נתתי לו נשיקת לילה טוב.
אני
מנסה גם להזכיר לעצמי שהוא לא מת, וגם אני לא. גם יקירינו בסדר ברוך השם. אף אחד
לא מת, אנחנו רק נפרדים כדי לנסות לעשות לעצמנו טוב יותר... אז למה זה מרגיש כאילו
מת העולם? אולי כי העולם המשותף שלנו מת, הסימביוזה, הגל שנסחפנו בו יחד- הוא מת.
השגרה שלנו שהיה בה כל כך הרבה מאלמנט המים, החזרתיות, אותה חזרתיות שמצד אחד היא
שוחקת ומצד שני משאירה בסלעים את סימניה, מעצבת אותם יוצרת מסלול קבוע, נעים
ובטוח.
אני
מתקרבת לסוף העמוד השלישי. הלב שלי כואב. לא יודעת איך אטפל השבוע. תוהה אם
לגיטימי לבטל טיפולים, אם כדאי. מרגישה כל כך חרא.
אסיים
עכשיו...
פלייליסט
לימים הקרובים, אחרי שתעזוב-
עץ/ אריק
ברמן
טוב
לבד/ אפרת גוש
יאללה
ביי/ אריאל הורוביץ
מכתב מקופל/ עדי רן
He wasn't/ Avril lavigne
תגובות
הוסף רשומת תגובה