שלוש שש שש אפס חמש

  מה הקשר בין אוטיזם, פליפה, וקיר ירוק? + מי יטפל במטפלים האוטיסטים? יש לי כותרות שאני רוצה לכתוב עליהן אבל בתכלס אני בכלל רוצה לישון. אין שום תירוץ קביל לעייפות שלי- הירח מתמלא ולא מתחסר, אני אחרי הוסת, מחכה לי שבוע של חופש, אז על מה המותשות? אולי על שעת הבכי הלא צפויה באמצע הלילה? ואולי סתם, ואולי הכל, קצת מכל דבר. אולי סתם כי טיילנו אתמול כל היום וצריך לנוח אחרי שנחים... אתמול שוב חלמתי את החלום הזה שפונצ'ה בעצם הייתה חיה כל הזמן הזה ולא מתה. התעוררתי ממנו בהתחלה בשוק, ודי מהר הדמעות התחילו לזרום ממני, פשוט מעצמן, עוד ועוד ועוד... פתאום שאלתי את עצמי מה פשר החלום הזה, למה הוא חוזר שוב ושוב. הזכרתי אותו באחד הפוסטים האחרונים, ואני חוזרת עכשיו לקרוא את זה וחושבת שניסחתי יפה... ובכל זאת. מה פשר? אני חושבת שאולי זה טבעי לחלום חלום כזה כשמאבדים מישהו שאוהבים. היו לי חלומות דומים גם על בר בזמנו, ולפעמים לא רק בלילה אלא גם ביום- מעין חלומות בהקיץ שאני רואה אותה במסדרונות בית הספר, ובסוף זו סתם בחורה אחרת שהזכירה לי אותה בצללית או צבע או צורה. אולי יש משהו שמסרב להאמין, שלא מסוגל ...

  כתבתי כאן בפוסט הקודם שמאז הקמת הקליניקה אני בהתקף פיברו מתמשך, ופתאום בימים האחרונים אני שואלת את עצמי אם זה באמת נטו סביב הקליניקה או עוד עניין. פתאום קלטתי שהמלחמה התחילה מיד אחרי שפתחתי את הקליניקה. רק עכשיו אני קולטת את עוצמות ההדף הלא שפויות האלו, שגרמו לי לפנות את כל בעלי החיים אל בית הוריי, ואשכרה להרגיש שאני נסה על חיי. שיש מצב שכולם כאן ימותו ושעשיתי הרגע בחירה להציל ת'תחת של עצמי ולהפרד מכל אהוביי (ואולי בכלל עדיף למות איתם? אלו מחשבות שכבר הגיעו אחרי...). אין מה לומר. התחושות היו מאד חריגות בעוצמתן. אפילו שאני במרכז, מספיק שקראתי כמה תיאורים בודדים של מה שאנשים עברו שם בדרום, כדי שהטראומה תצרב לי עמוק בגוף והתמונות הטורדניות יכו שוב ושוב. אני שמחה שקראתי קצת כי חשוב לי לא להיות בניתוק טוטאלי ממה שהעם שלי עובר, במיוחד ממקומי כמטפלת, אבל בחלוף הזמן אני מבינה שלא עוד. שאין לי בכלל מקום לעוד סיפורים כאלו. שאני חייבת לשמור על עצמי כי אני מגיבה לזה רע מאד. פתאום, אחרי כמה חודשים שאין טילים, שוב החרדה שתכף תהיה אזעקה התעוררה לה, ואז התחלתי להבין איך זה נראה בזמן טראומה, ...