מה הקשר בין אוטיזם, פליפה, וקיר ירוק? + מי יטפל במטפלים האוטיסטים?

יש לי כותרות שאני רוצה לכתוב עליהן אבל בתכלס אני בכלל רוצה לישון. אין שום תירוץ קביל לעייפות שלי- הירח מתמלא ולא מתחסר, אני אחרי הוסת, מחכה לי שבוע של חופש, אז על מה המותשות? אולי על שעת הבכי הלא צפויה באמצע הלילה? ואולי סתם, ואולי הכל, קצת מכל דבר. אולי סתם כי טיילנו אתמול כל היום וצריך לנוח אחרי שנחים...

אתמול שוב חלמתי את החלום הזה שפונצ'ה בעצם הייתה חיה כל הזמן הזה ולא מתה. התעוררתי ממנו בהתחלה בשוק, ודי מהר הדמעות התחילו לזרום ממני, פשוט מעצמן, עוד ועוד ועוד... פתאום שאלתי את עצמי מה פשר החלום הזה, למה הוא חוזר שוב ושוב. הזכרתי אותו באחד הפוסטים האחרונים, ואני חוזרת עכשיו לקרוא את זה וחושבת שניסחתי יפה... ובכל זאת. מה פשר?

אני חושבת שאולי זה טבעי לחלום חלום כזה כשמאבדים מישהו שאוהבים. היו לי חלומות דומים גם על בר בזמנו, ולפעמים לא רק בלילה אלא גם ביום- מעין חלומות בהקיץ שאני רואה אותה במסדרונות בית הספר, ובסוף זו סתם בחורה אחרת שהזכירה לי אותה בצללית או צבע או צורה. אולי יש משהו שמסרב להאמין, שלא מסוגל להאמין שהדבר הזה קרה. ואני חושבת בלילה על כל האנשים שאיבדו את יקיריהם לאחרונה במלחמה, ואני לא מכה את עצמי שהאבל על פונצ'ה הוא פחות. אני לא בענייני רגשות אשמה. מה שכן- אני אומרת לעצמי- החיים ממשיכים. אנשים מתמודדים עם אבל גדול מאד. החור בלב אף פעם לא הולך להתמלא... וזהו. ככה זה. אז פעם בכמה זמן מתעוררים בלילות, בוכים... אולי זוכים להרדם שוב... אם בכלל זוכים מלכתחילה להרדם (גם הזמן הוא פקטור כאן).

החלום היה כל כך אמיתי בחוויה שלי. באמת האמנתי שהיא כאן. בחלום באמת הייתי במיטה, ופתאום ראיתי אותה, ואמרתי לעצמי כמו בכל החלומות האלו- וואו, היא כאן, איך שכחתי להאכיל אותה? כבר עברו שנים רבות... ואיך היא שרדה בכלל בלי אוכל כל הזמן הזה? הלכתי לחפש עבורה משהו לאכול וכל מה שמצאתי זה מזון ארנבים וזה הרגיז אותי. הבאתי לה נקניק מהמקרר והיא אכלה בתאבון. ממש הרגשתי את הפה שלה, את הלשון, וזה היה נעים... זה היה כל כך חי. ליטפתי אותה, הסתכלתי על פניה. חישבתי בת כמה היא היום. כבר מבוגרת מאד... אם הבאתי אותה כשהייתי בת 15 זה אומר שהיא כבר בת 18. הפנים שלה נראו זקנות אבל ראו שזו היא. אמרתי לעצמי שאולי היא לא אוכלת כדי לשמור כוחות ואנרגיה ולא לבזבז אותם על עיכול או משהו. אולי אוכלת רק נקניקים ודברים יותר טעימים ומזינים ורכים. שמתי שעון מעורר כדי להוציא אותה לטיול בבוקר ושאלתי את עצמי- אם היא הייתה כאן כל הזמן בבית ולא טיילתי איתה אז איפה הקקי? איך היא הסתדרה, מה עשתה? זה בילבל אותי מאד...

התעוררתי ואמרתי לאהובי שחלמתי חלום. הייתי בשוק. הוא שאל מה חלמת ושתקתי כמה רגעים.. והוא אמר לי "צ'ופי...צ'ופי..." ואז הצלחתי לחלץ מעצמי מילים. חשבתי שלא אבכה אבל בכיתי מאד. אמרתי שחלמתי שפונצ'ה חיה והוא ענה- אז זה טוב, לא? אמרתי לא שזה בילבל אותי נורא ובאמת האמנתי שהיא כאן ואז הוא הבין את שברון הלב שבהתעוררות...

פתאום נזכרתי שבמהלך היום שאלתי את אהובי הרבה שאלות על מוות, שאלתי אותו אם אי פעם ראה מישהו מת וגלגלנו זכרונות, אבל לא חשבתי על החיות משום מה... וגם נזכרתי שכשהיינו בים ראינו כלבים מתוקים ואמרתי לו שכלב זה תמצית האושר, וגם סיפרתי איך פעם אחת לקחתי את פונצ'ה לים והיא ברחה לי ומצאתי אותה זוללת נקניק אצל איזו משפחה רוסית.

הבנתי מאיפה היא התגנבה לי לזכרון, ועדיין המשכתי לשאול את עצמי לפשר החלום. אולי היא באמת כאן. אולי רציתי עוד כמה רגעים איתה. אולי היא באמת אני, הדמון שלי. אולי באמת חיי לא היו חיים לפניה וגם לא אחריה, ורק איתה קרה משהו באמת אמיתי, חי, קרוב. אולי היא באמת הייתה מכונת ההנשמה שלי. אלו היו המחשבות בלילה ובבוקר... וזהו.

אחרי שעה שלמה של בכי במיטה אהובי שאל- את נרדמת? ועניתי לו שלא... הוא שאל מה קורה ואמרתי לו שכנראה שככה זה כשמאבדים מישהו שאוהבים... פשוט אין מה לעשות. רק לבכות... לא להתנגד לדמעות.

בבוקר גם ניסחתי לעצמי שהאופן בו הדברים קרו היה מאד טראומתי עבורי, וזה מאד שונה מאשר לאבד מישהו בנסיבות טבעיות או מזיקנה. זה היה כל כך לא צפוי. ממש לא חשבתי שכך זה יגמר. כאן כן יש לי רגשות אשמה- מה זיהיתי מראש ומה לא, מה אולי יכל להמנע... ואיך לעזאזל ספרו לנו שיעורים ונוכחות בתואר הראשון המסריח הזה וביליתי את השעות האחרונות שלה במכללה במקום איתה. איזה עיוות, זו זוועה שלא ניתן לסלוח לה... ואולי היום הייתי יודעת לסנגר עלי אחרת. להסביר את המצב ולנכוח שם איתה, ולקחת יותר ברצינות את החולשה שליוותה אותה בימים שלפני ההתפרקות... לא משנה. לא משנה. כבר אין מה. רק לדעת שהפצע חי ונושם.

נזכרתי בלילה גם בהבטחה שעשיתי לה- שתמיד אשמור על החיות. חשבתי לעצמי שאולי זה הדבר שיחזיר אותי כעת לטבעונות? והאם אני מקיימת את ההבטחה?

וזהו, לא יודעת. עכשיו אני בלי כוח. יש לי יותר זמן פנוי פתאום וגם המטופלים קצת הורידו מינונים. אני שמה לב שאני רוצה לתעל את זה ליצירה או מפגשים עם חברים, אבל לא לקידום העסק. זה עוד נושא שהעסיק אותי לאחרונה- שאני מפחדת, עכשיו כשכולם גאים בי והוצאתי לפועל את ההגשמה הכי גדולה בחיים שלי ופתחתי קליניקה ואני גם עושה עבודה לא רעה.. אני מפחדת לגלות שאני לא רוצה את זה בעצם. אני רואה שהמחשבות שלי כבר בעתיד, כבר בדבר הבא. אני כבר סופרת את הימים מתי יסתיים החוזה הזה שעשיתי ביני לבין עצמי ואעבור לחוזה הבא שמתמקד כולו ביצירה. כנראה אלו כמה פינות שבאתי לסגור על האדמה הזו, ואני, כפי שאני- מאד פרקטית, עובדת כמו חיילת. יאללה, הלאה, לדבר הבא... אבל ברור לי שזה עוד לא הזמן, ואולי גם לא יגיע הזמן הזה. אולי אני ממהרת להגיע למסקנות ולכן הרי מראש שמתי לי דד ליין- לעבוד לפחות שנה בתחום, ולהרוויח ממנו לפחות 36,000 שקלים כדי לכסות את מה שעלה לי כדי ללמוד אותו...

וכן, כבר התחלתי לחשב כמה מזה כבר כיסיתי באמצעות רווחים מהעסק, וכמה עוד נשאר ומתי אוכל ללכת הלאה...

ויש קצת מחשבות על את מי אאכזב, ויותר מחשבות על כך שאולי יש בי עוד אייבליזם לשחרר... ואני לא צריכה לקנא באורי זינדל או במאיה וולף שעוסקים במה שליבם באמת חפץ. אני הולכת להגיע לשם מתוך בחירה ולא כורך. מתוך רצון שלם. לא יודעת למה הדרך מתארכת, אבל בטח יש לה את הסיבות שלה.

בסוף לא כתבתי על אוטיזם ופליפה וקיר ירוק, וגם לא על מטפלים אוטיסטים. אני מרגישה שרק בא לי לישון ולנוח, אז אלך לנוח ונראה, אולי אח"כ משהו יקרה.