המשך עיבוד העניינים-

 כתבתי כאן בפוסט הקודם שמאז הקמת הקליניקה אני בהתקף פיברו מתמשך, ופתאום בימים האחרונים אני שואלת את עצמי אם זה באמת נטו סביב הקליניקה או עוד עניין. פתאום קלטתי שהמלחמה התחילה מיד אחרי שפתחתי את הקליניקה. רק עכשיו אני קולטת את עוצמות ההדף הלא שפויות האלו, שגרמו לי לפנות את כל בעלי החיים אל בית הוריי, ואשכרה להרגיש שאני נסה על חיי. שיש מצב שכולם כאן ימותו ושעשיתי הרגע בחירה להציל ת'תחת של עצמי ולהפרד מכל אהוביי (ואולי בכלל עדיף למות איתם? אלו מחשבות שכבר הגיעו אחרי...).

אין מה לומר. התחושות היו מאד חריגות בעוצמתן. אפילו שאני במרכז, מספיק שקראתי כמה תיאורים בודדים של מה שאנשים עברו שם בדרום, כדי שהטראומה תצרב לי עמוק בגוף והתמונות הטורדניות יכו שוב ושוב. אני שמחה שקראתי קצת כי חשוב לי לא להיות בניתוק טוטאלי ממה שהעם שלי עובר, במיוחד ממקומי כמטפלת, אבל בחלוף הזמן אני מבינה שלא עוד. שאין לי בכלל מקום לעוד סיפורים כאלו. שאני חייבת לשמור על עצמי כי אני מגיבה לזה רע מאד.

פתאום, אחרי כמה חודשים שאין טילים, שוב החרדה שתכף תהיה אזעקה התעוררה לה, ואז התחלתי להבין איך זה נראה בזמן טראומה, לעומת איך זה נראה כשזה "פוסט טראומה". שוב, לא שאני מתיימרת לקרוא לעצמי פוסט טראומתית בעקבות האירוע הזה (מתיימרת זו מילה בעייתית כאן, ובכל זאת, אם אני פוסט טראומתית זה קרה כבר מלפני. לא היו חסרים אירועים). ועדיין, כפי שכתבתי בפוסט הקודם- אנשים הם אנשים ומהויות הן מהויות. אפשר לדבר על משהו כמהות, כזיקוק אנרגטי של דבר גדול יותר, וזה מה שקרה לי כאן. הרגשתי את הזנב הזה, את הנבט הקטן, את הרגע שפתאום הגוף יכול לשניה להרפות ואז זה מכה בפרצוף. אי אפשר באמת לנוח. התפנה קצת מקום אז כל החרא צף ואומר- הביטי בי. אני כאן, ואני מסריח ומחורבן.

אז בסדר. אני מביטה בו. מרגישה. מבינה. מעבדת. משתדלת לחבק. כבר לא מאשימה כמו פעם. כבר לא מאמינה למחשבות שמוטב שאלך. כבר פחות נבהלת... אפילו בדבר הכאב הפיזי משתדלת לנשום  ואומרת- בסדר, זה רק כאב, הוא לא יהרוג אותי, הוא שם, הוא חזק, הוא יכול לשגע פילים, אבל תודה לאל השכל שלי עובד, התודעה שלי משוחררת מכל זה, ויש לי 2 רגליים ויש לי פריפריה ואם לא היה לי אותה אז לא היה לי נוירופתיה פריפרית. זה כמו שכשהייתי קטנה ההורים שלי היו אומרים- "כואב לך הראש? סימן שיש לך ראש".

עכשיו כשחושבת על נוירופתיה פריפרית זה נשמע לי מעניין מאד. מה זה פריפריה של הגוף? זה גבולות. ומה זה טראומה? פגיעה בגבולות. ומה אחת הסיבות לנוירופתיה הזו? טראומה. פיזית כנראה, אבל מסתבר שאולי גם נפשית. לא יודעת. הכל סלט של מחשבות, אבחנות. בכל מקרה יש לי נימולים בגבולות. אני לא מרגישה אותם. וואו! הסטרי. כמה חכם הגוף, כמה שהוא מדבר. זה מה שרצית לספר לי? תודה לך. אשים לב יותר. אשמור על הגבולות שלי יותר. זה לא היה באחריותי, המלחמה, וזה הבהיל אותנו מאד. אשתדל למענך, גוף חכם שלי.

מרגישה גם שנמאס לי להתעסק כל כך הרבה באבחנות, בשמות, בניסיון למצוא שם ותיקוף למצבי. מרגישה כבר מגוחכת, ונמאס לי מעצמי. משהו מרגיש לי מפוספס. שזה לא האמת... ועדיין, כנראה שזה חלק מהותי בדרך אליה. זה כל כך מעניין, המצב הזה שאני וגם כמה מהמטופלות שלי נמצאות בו. מצב של מורכבות רפואית ונפשית שלא באמת יש למע' הבריאות מידע או הקלות לספק בעניין.. ונשים שמתמודדות עם כאב כרוני, זה מורכב, כי זה גם מחלחל עמוק ליחסים. אני ממש תוהה לגבי זה לאחרונה.

מצד אחד חשוב לי שהוא ידע עם מה אני מתמודדת. מצד שני אם כואב לי כמעט הכל וכל הזמן, אני לא יכולה כל הזמן להנכיח את זה. זה גם לא נכון שכל הזמן אני מנכיחה, אבל לפעמים כן חשוב לי... ולפעמים אני כן מפחדת שימאס לו לשמוע, שיחשוב עלי דברים רעים, שיחשוב שאני קוטרית או לא יודעת מה, ואם אני מתפוצצת כי משהו לא עבד לי במחשב, אז וואלה זה הרבה יותר קשה כשאני אוטיסטית שמתמודדת עם כאב כרוני, מאשר אם לא הייתי. גם ככה אני כל היום מסתובבת במצב של מחסור בכפיות ושל נסיון הירואי להתעלות רוחנית מעל הכאב הפיזי ולתפקד כאילו כלום, או- אם לא כאילו כלום אז לפחות באיזשהו אופן, גם אם קשוב ואיטי יותר (כשמתאפשר... לאחרונה לא כל כך).. ואז, וול. הקלפים הם לא אותם קלפים... ואני מפחדת. אני מפחדת שהוא יחשוב שהחבילה שיצאה לו מקולקלת. שיצא לו לא טוב.

אני יודעת מי אני, יודעת שאני טובה, אבל ברגעים האלו שהקושי גדול זה מורכב, ואני מפחדת...

וזהו, לא מעניין אותי כרגע למצוא התעלות מעל זה. רק להניח את הפחד הגולמי, הקטן, המותש... אולי בפוסט הבא יבואו תובנות.