שלוש שש שש אפס חמש

  נסחפתי ללופ של עשייה. תמיד היה לי קשה למצוא איזון בין שני אלו. או שאני בשיבלול והתכנסות עומק או שאני בעשייה שמרגישה לי מוגזמת. כבר כתבתי כאן בעבר על הגורם המגביל, ואיך צריך מינון מדויק שלו שמצד אחד יהווה את הגיץ, הניצוץ שמעודד עוד עשייה, ומצד שני לא ידחק יותר מדי. שוב מתקשה להתמקם על התפר הזה ביציבות. הקמתי את הקליניקה באוגוסט 23 ומאז אני בהתקף פיברו גדול ומתמשך. הודות לכתיבה, אגב, אני בכלל מודעת לזה. לא זכרתי את זה אבל הבוקר קראתי פוסט שלי מאז וזה היה כתוב שם, ואני קולטת שכבר מעל חצי שנה אני שוב מתמודדת עם כאבים פיזיים בנוסף לאתגר העצום ולבריאת העולמות הנוכחית, וזה קשוח. זה ממש ממש הרבה. אני שואלת את עצמי מה יעזור לי להרפות ולו במעט. להסכים לטרוף את העולם אבל בקצב שהולם את הכלי שלי, כי כמו שאני אוכלת לאט יותר מילד בן 3 ככה כנראה גם בשאר הדברים. תודה לאל יש לי הרבה רעיונות. כל כך הרבה מים זורמים בנהר שלי, גאונויות, קשרים במוח שנוצרים, סופות ברקים והברקות, באות ונעלמות, ואני לא מצליחה ללכוד כי אני רצה בין הכלים לכביסה לבישולים למטופלים ליערות לקניונים ועוד מנסה לשמור על קשר עם ח...

  אהה...... א... א. אני לא יודעת איך חוזרים לכתוב. לחזור לכתוב זה כמעט לחזור לחשוב. לא שלא חשבתי בשנה האחרונה מאז שהבלוג מת, אבל- עכשיו כשחושבת על זה (חח) באמת בניגוד לבדרך כלל- פחות חשבתי ויותר עשיתי. הרגשה מאד משונה יש לציין. כלומר- מה זה משונה? אני לא אוהבת להגיד הרגשה משונה כי זה נותן לי תחושת עמימות, כאילו אני לא מצליחה לשים את האצבע, ואני אוהבת לשים את האצבע בכל הנוגע לרגש. ההרגשה היא מאד ברורה למעשה- זה מבעית, מעייף, זה לא טבעי לי. אני ממש הולכת נגד הטבע שלי, ובמקרה הזה אני עדיין מתקשה לזקק מסקנה, לזקק אם זה טוב או רע. אם זו גדילה או שאני סתם מציקה לעצמי. אני משתדלת להזכיר לעצמי שיש דד-ליין לניסוי הזה. שאם בעוד שנה פלוס מינוס עדיין ארגיש דומה ארשה לעצמי לקפל את הבאסטה ולחשב מסלול מחדש, בכיוון שכולל בתוכו פחות אינטראקציה בין אישית עם חיות מן הסוג ההולך על שתיים. איך זה שהתחלתי לכתוב בדיוק כשאני צריכה ללכת. זה קלאסי, כמו להטיל פצצה בחדר הטיפול עם הרגל בדלת. טוב. דקה אני כאן. 15.03.24, 11:50 אחת, אחת שתיים. ניסיון נוסף לחזור לכתוב. לחזור לכתוב זה כמו לשוב מן ה...