רועה של כוחות אסטרליים

 נסחפתי ללופ של עשייה. תמיד היה לי קשה למצוא איזון בין שני אלו. או שאני בשיבלול והתכנסות עומק או שאני בעשייה שמרגישה לי מוגזמת. כבר כתבתי כאן בעבר על הגורם המגביל, ואיך צריך מינון מדויק שלו שמצד אחד יהווה את הגיץ, הניצוץ שמעודד עוד עשייה, ומצד שני לא ידחק יותר מדי. שוב מתקשה להתמקם על התפר הזה ביציבות. הקמתי את הקליניקה באוגוסט 23 ומאז אני בהתקף פיברו גדול ומתמשך. הודות לכתיבה, אגב, אני בכלל מודעת לזה. לא זכרתי את זה אבל הבוקר קראתי פוסט שלי מאז וזה היה כתוב שם, ואני קולטת שכבר מעל חצי שנה אני שוב מתמודדת עם כאבים פיזיים בנוסף לאתגר העצום ולבריאת העולמות הנוכחית, וזה קשוח. זה ממש ממש הרבה.

אני שואלת את עצמי מה יעזור לי להרפות ולו במעט. להסכים לטרוף את העולם אבל בקצב שהולם את הכלי שלי, כי כמו שאני אוכלת לאט יותר מילד בן 3 ככה כנראה גם בשאר הדברים. תודה לאל יש לי הרבה רעיונות. כל כך הרבה מים זורמים בנהר שלי, גאונויות, קשרים במוח שנוצרים, סופות ברקים והברקות, באות ונעלמות, ואני לא מצליחה ללכוד כי אני רצה בין הכלים לכביסה לבישולים למטופלים ליערות לקניונים ועוד מנסה לשמור על קשר עם חברים... וזה לא יהיה נכון להגיד שאיבדתי קשר עם עצמי. זה לא זה, אבל זה כן שכבר מזמן לא שהיתי.

כשיש לי זמן לבד אני פתאום נבהלת- מה שלא היה קורה לי אף פעם. אני פתאום פוגשת את הקול השקט הזה בתוכי, הפילוסופי, שיורד לעומקי עומקים, שלא קיבל מקום כבר זמן רב כי עמלתי בעולמות הפיזיים, ואני מרגישה ואקום מטורף. זה פתאום מזכיר לי שמדי כמה שנים אני חולמת על פונצ'ה כלבתי ז"ל, ובחלום אני מגלה שבעצם היא מעולם לא מתה, אלא כל הזמן הזה הייתה בחיים, ואני שואלת את עצמי- לעזאזל, אם היא כאן, למה לא ניגשתי אליה כל הזמן הזה? איך שכחתי אותה? למה לא ליטפתי, לא טיילתי איתה? הנה אני רק בפסקה השלישית של הטקסט וכבר האסימונים נופלים ומתגלגלים. מה פונצ'ה הייתה בשבילי? היא הייתה אני עצמי, היא הייתה הקשר שלי עם עצמי, היא הייתה התגלמות של מה שבצלם בי, התגלמות חיצונית לי, אפשרות לפגוש את עצמי דרך יצור שכולו טוב. לא סתם כשקברתי אותה הרגשתי שאני קוברת את עצמי, ושמה אני חושבת שהברנאאוט הגיע לשיא שלו, והתחלתי להתנדנד בתחנות האוטובוס ולהראות לעצמי אוטיסטית.

עוד לא ידעתי כלום על אוטיזם אז, רק קצות חוט וסטראוטיפים, אבל דמותי המתנדנדת פתאום הזכירה לי משהו שכבר ראיתי פעם בסרטים או בעולם, וההבנה התחילה לחלחל. שמה, אחרי 4 שנים של שחיקה טוטאלית בתואר הראשון + האובדן של פונצ'ה, קרה הברנאאוט שלי... ועוד לא הכרתי את השפה, את הז'רגון המקצועי- אבל בתוכי כבר השתמשתי בדיוק באותן מילים. ההרגשה הייתה ברורה- לא אוכל עוד לשוב למי שהייתי קודם. כל מה שעברתי חילחל לי עד למח העצם. לפעמים אני מרגישה שנעשה כאן נזק, אבל לפעמים זה גם לא  הניסוח המדויק. זה נכון שנפגעתי מאד, אבל זה גם חשף לי אמת מאד עמוקה על עצמי. זה חשף לי מי אני, מי אני רוצה להיות, מי אני יכולה להיות. נגיד- לא אוכל יותר בחיים לעבוד במשרה מלאה- אבל מי בכלל רוצה? אלו סוג ההבנות שהתחלתי להבין שם. לימים גם התרככתי שם ושחררתי עוד ועוד קורי עכביש של אייבליזם- מה נחשב תפקודי ומה לא, מי נחשב מצליח ומי לא...

ועכשיו עיקר הויכוח הוא ביני לבין עצמי, עם הרבה פחות השוואות לסביבה. אני מרגישה שאני רוצה לעשות כל כך הרבה- אבל אין לי כוח. כואב לי. קשה לי. אני מתה מפחד. החרדות שלי מרקיעות שחקים וגם משנות צורה. כל החיים הם שינו צורות והעניין הזה ממשיך. אני רואה אנשים עושים קריירה, מגדלים ילדים, יוצרים אמנות ועושים כושר בזמנם הפנוי, מצליחים להחזיק את כל הקצוות... ונכון, זה שוב מעין השוואה של עצמי לאחרים, אבל ממקום קצת אחר. לא ממקום של קנאה או ערך עצמי נמוך או כאלו, אלא פשוט צער. אבל. הייתי רוצה יותר. (אולי אפילו להיות אמא, שזה ממש נושא ענק לפוסט נפרד, אבל רק לציין שגם שם יש לי אבל). הרעיונות מבעבעים והכוחות מוגבלים... ואולי, לא יודעת, זה לא כל כך חריג. אולי זה מצב קלאסי. בכל אופן אנשים הם אנשים ומהויות הן מהויות, והרבה אנשים בתחילת דרכם כעצמאיים לא ידעו למנן ונסחפו לעשייה...

אבל לא יודעת. למעשה אני אפילו לא כזה הרבה מתעסקת עם העסק. אני אפילו לא יודעת במה אני מתעסקת, אבל אני פשוט גמורה. אני גמורה רק מהרעיון שיש לי מה לעשות- וזה גם משהו שעוד לא היה לי את השפה לגביו אבל ההרגשה כבר קיננה, ובתקופה האחרונה אני נחשפת לעניין של פרופיל PDA וזה מהדהד לי במקומות שעוד לא קיבלו תשומת לב בתוכי בעבר. אני לא חושבת שאני פרופיל PDA קלאסי, אבל אולי אני גם טועה. למעשה אני ממש לא יודעת על זה מספיק כדי להגיע למסקנות. האמת שמאז שהייתי קטנה והיו מבקשים ממני משהו קודם כל הדפתי והתנגדתי. ההורים כן מתארים עקשנות רבה, אבל רק בגיל מאוחר יותר התחלתי ממש להבחין בתחושות. אני חושבת שבעיקר הדפתי כשאחרים ביקשו מתוך תחושת השרדות תמידית ותחושה שאין לי כפיות לבזבז. וביני לבין עצמי תמיד אמרתי על עצמי בגאווה- "אני לא מבינה דחיינים ולא מצליחה להבין דחיינות מהי! ברגע שיש לי משימה, אני כל כך מתעבת את עצם הקיום שלה שאני חייבת מהר מהר לבצע אותה אחרת לא אוכל לנשום". וכאילו, יופי באמת, כל הדחיינים מקנאים בי, אני עומדת בדד ליינים, אני גם פרפקציוניסטית אז הכל קורה מושלם- אבל אני ליטרלי נשחקת, רומסת את עצמי וצרכיי תוך כדי, ולא מצליחה לנהל את המשימות כי הן מנהלות אותי. הן באות לפני הצרכים שלי. יש משימה- צריך לחסל. תמיד. לא משנה אם יש כוח, אין כוח... כל עוד יש משימה על הראש כל השרירים כואבים ותפוסים וכל הבפנים שלי דחוק... ומאז שהקמתי את העסק אין לי ברירה אלא להיות על זה, לנהל לו"ז  צפוף ולא לשכוח כלום, לכתוב TO DO ליסט לכל יום.. ואז הרשימה פשוט מסתכלת עלי ומאיימת עלי ואני נחנקת, ממש נחנקת.

קודם שיתפתי את בן זוגי בתחושה שאני כל כך עמוסה ודחוקה, שאני מרגישה שבא לי לבטל הכל ורק לנוח שבוע, ושכאבי הפיברו התחילו כבר לפני מעל חצי שנה ולא עזבו... ומפה לשם התגובה שקיבלתי היא "צריך לנקות את הבית גם". איך לומר את זה בעדינות? הוא לא מצטיין בתגובות אמפטיות, ולאחרונה אני שמה לב  לזה. אני לאו דווקא טוענת שהבנאדם לא אמפטי- אלא שהוא לא מצטיין בלבטא את זה. אמרתי לו, משתדלת שלא לקחת אישי- ברגע כזה שאני משתפת אותך כמה אני עמוסה וכאובה ונקברת תחת משימות, היה הרבה יותר תומך בי שתשאל איך ניתן להקל, או תזכיר לי שאפשר ללכת לנוח, במקום להוסיף עוד משימה לרשימה. היה לי ממש קשה להדוף את המשימה הנוספת הזו שהוא דחף, כי כאמור- יש משימה= צריך לחסל. מצאתי את עצמי מסתובבת בבית ומתחילה לסדר למרות שזה ממש לא מה שתכננתי ורציתי. למרות שנשבעתי לעצמי שלפחות שעה פשוט אנוח, ואולי סוף סוף אכתוב... ואז עצרתי את עצמי, וניגשתי אליו ואמרתי לו את זה. אמרתי לו שאני נסחפת אחרי המשימה הזו, ואני בכלל רוצה לכתוב, ואם יש לו כוח אז כמה נפלא- שישתמש בו וינקה את הבית. אנחנו לא חייבים לנקות ביחד. הוא אמר שנכון, ושאם אני רוצה לקחת את היום הזה רק למנוחה ולא לדבר עם אף אחד- אני יכולה. זה לא לגמרי נכון אני מרגישה, אבל אולי זה גם לא עד כדי כך מנותק מהמציאות. הצצתי שוב בלו"ז באימה וראיתי שבאמת יש דברים שניתן לדחות, ואולי אפילו בעניין הבישולים ניתן להאציל סמכויות.

פתאום מתוך המצב הדחוק יוצאת ממני 'אני' אחרת. תכלסית. אמרתי לו שאם היה לי כוח כבר מזמן הייתי מסיימת את הדיון של איך ומתי לנקות והייתי פשוט מנקה. שזה לא כזה סיפור, ובתור מי שעבדה בניקיון בתים- הכל טוב. אתה בא. מזיז. מנקה. שם מוזיקה. עושה את זה בסבבה שלך ומסיים. לא תורה מסיני... וזהו, הלכתי והשארתי אותו שיעשה מה שהוא רוצה. זה הכי לא אופייני לי בעולם. אני כל כך נושאת את הגנים המרצים האלו, של האישה המשרתת, הסינדרלה המלוכלכת והמסכנה, זו שמבשלת ומנקה... באוטומט שלי כנראה הייתי ישר מתחילה לתקתק עניינים, ועוד מתגאה כמה מהר וטוב ניקיתי... אבל מתוך ההשרדות לפעמים דברים טובים קורים, וזהו. לא עקצתי כמו שלפעמים עושים כשננגעת נקודת כאב. פשוט אמרתי- זה המצב. לי אין כוח ולך יש והבית מלוכלך. אז יופי. כן היה נחמד אם היה שם יותר רוך. אם היה שם- "יפה שלי, אני רואה כמה את עובדת קשה, כמה את משנה עולמות בתוכך ובחוץ. לכי, תנוחי לך, תצברי כוחות לקראת שבוע חדש, לקראת פגישות עם המטופלים שלך, לקראת עבודת הקודש והפצת האור..." והייתי עונה- "תודה אהובי שאתה תומך בי ככה". תכלס העול של הבית צריך להתחלק על שנינו, ויש לי פשוט נטיה יותר לקחת אותו על עצמי, בעוד אהובי מטבעו משוחרר יותר, וגם יש לו מוסר עבודה של סוס, אז הוא יכול לשבת כל היום על המחשב, בזמן שאני מתפזרת וכאילו "זקוקה" לתימרונים האלו בין המחשב למטבח לכל, אבל תכלס גם לא באמת זקוקה וזה היה ממש מקל עלי אם היינו מחלקים את העול בצורה קצת אחרת... וזה לא שהוא פרזיט, וזה לא שאני האמא כאן כמו שהיו ביחסים הקודמים (שלא נדע), אבל כן יש לי נטיה לעשות הכל לבד, לא לסמוך, לא לשחרר, ולקחת על עצמי הרבה... שזה גם קשור בעיני לפרופיל PDA איכשהו, כי זה מקום כזה בתוכי שחייב לנהל הכל לבד, שלא מסוגל לעבוד בצוות, ואז אם אני כבר מנהלת את העניינים והפקודה ממגדל הפיקוח מגיעה "צריך להוריד את הזבל" יותר קל לי פשוט לקחת אותו איתי בכל יציאה מהבית מאשר להגיד על זה משהו, ואז כשזה עוד משימה ועוד משימה ועוד משימה, ככה זה נראה בסוף. באמת בלי האשמות... פשוט כל אחד ודפוסיו ולשם זה מתנקז.

הלוואי שגם מול עצמי הייתי מוצאת יותר רוך כמו שחברתי, אשתי, אהובתי אמרה לי. היא אמרה- אל תסתכלי על החוסר ועל כל מה שאחרים מספיקים לעומת מה שאת לא. תסתכלי כמה הרים את מזיזה בתוכך, את בוראת עולמות באמת... וזה נכון, והיא רואה את זה, אבל לי אפילו אין לזה מילים. יש לי חלקיקים, קצות חוט שמצליחה ללכד יחד ברגעים של חסד, אבל הכל עוד כל כך מעומעם...

מרגישה שאני חייבת לעבור בתוך זה עד הסוף לפני שאוכל לצאת מהעבר האחר. שיש לי עוד משהו להבין בעניין האוטיזם, לפני שאוכל לשחרר לרגע את כל הדיאגנוזות והשמות והמצבים המוגדרים, ופשוט לחיות ככה, כמו מי שאני. יש עוד חלקים בי שאני מבינה דרך זה ומעבדת, חלקים שעושים את כל ההבדל.

לפעמים אני לא בטוחה אם זה באמת "רק" שחיקה אוטיסטית או גם דכאון. אם זה פרופיל PDA או פשוט משהו מהרוח של הדברים עוזרת לי להבין את עצמי, לראות את עצמי דרך משקפיים שעוד לא ראיתי דרכן בעבר. מה שבטוח- צריך לנוח, ומה שעוד בטוח- זה שעוד אין בי את הבשלות להוריד כאן את כל ההבזקים בעניין האוטיסטים שמטפלים באוטיסטים. בינתיים רק לכתוב כותרות, ראשי פרקים. יש יותר שאלות מתשובות.

רוצה גם לכתוב על החרדות שהתגברו לי שיקרה משהו לאנשים שאני אוהבת ויוצאים מהבית. מנסה להבין אם זה קשור לאגורפוביה או לטראומה או מה... והנה שוב חוזרת להגדרות. ומה אני מנסה בעצם? לעשות סדר, להבין את עצמי.

כמו כן- שוב מחשבות על לשמור שבת כדי להגדיר זמן תחום של מנוחה. נראה. לא שאני באמת מתכוונת לשמור שבת, אבל אולי כן לעשות לעצמי עוגני מנוחה.. כמו למשל שמאד עזר לי לכתוב כשהפלאפון לא לידי.

דבר אחרון- בבוקר חשבתי לעצמי שאני כמו רועת צאן רק של ציפורים, ולהיות ראש הלהקה הציפורית זה כמו לנצח על מקהלת כוחות אסטרליים. כוחות אסטרליים זה כוחות הנפש, הרגש, וזו בדיוק העבודה של המטפל הרגשי. זה היה לי דימוי מעניין.

זהו.. אממ. טוב לחזור. קשה ממש גם. לא טבעי. צריך לשמן את המנועים.