שובי אלי ואשובה אליך

 אהה...... א... א.

אני לא יודעת איך חוזרים לכתוב. לחזור לכתוב זה כמעט לחזור לחשוב. לא שלא חשבתי בשנה האחרונה מאז שהבלוג מת, אבל- עכשיו כשחושבת על זה (חח) באמת בניגוד לבדרך כלל- פחות חשבתי ויותר עשיתי. הרגשה מאד משונה יש לציין. כלומר- מה זה משונה? אני לא אוהבת להגיד הרגשה משונה כי זה נותן לי תחושת עמימות, כאילו אני לא מצליחה לשים את האצבע, ואני אוהבת לשים את האצבע בכל הנוגע לרגש.

ההרגשה היא מאד ברורה למעשה- זה מבעית, מעייף, זה לא טבעי לי. אני ממש הולכת נגד הטבע שלי, ובמקרה הזה אני עדיין מתקשה לזקק מסקנה, לזקק אם זה טוב או רע. אם זו גדילה או שאני סתם מציקה לעצמי.

אני משתדלת להזכיר לעצמי שיש דד-ליין לניסוי הזה. שאם בעוד שנה פלוס מינוס עדיין ארגיש דומה ארשה לעצמי לקפל את הבאסטה ולחשב מסלול מחדש, בכיוון שכולל בתוכו פחות אינטראקציה בין אישית עם חיות מן הסוג ההולך על שתיים.

איך זה שהתחלתי לכתוב בדיוק כשאני צריכה ללכת. זה קלאסי, כמו להטיל פצצה בחדר הטיפול עם הרגל בדלת. טוב. דקה אני כאן.

15.03.24, 11:50

אחת, אחת שתיים. ניסיון נוסף לחזור לכתוב.

לחזור לכתוב זה כמו לשוב מן המתים או ממוות קליני. מה ראיתי ועשיתי כל הזמן הזה? אילו אורות ואילו זוועות?

מנסה לגלגל במוחי ויש לי פיפי. שוב- הגוף כמו מתחמק.

אוקיי, הנני. אנסה להיאחז בתאריכים.

את הפוסט האחרון כאן כתבתי במרץ 23. זו הייתה נקודת מפנה. היינו צריכים להחליט אם לפרק את הזוגיות ולהמשיך כל אחד לדרכו, או לבחור להמשיך יחד. זה די כואב להזכר. בחרנו להמשיך יחד. עברנו לכאן, לדירה בבעלות הוריי. זה  היה ביוזמתו ולי זה הרגיש כמו בחירה בטוחה, שאני מוגנת בה. שאם החבילה תתפרק הוא ילך לו לדרכו ואני לא אצטרך ללכת לשומקום. אחרי הכל- לי חשוב המקום, ולו- לא כל כך.

עברנו לכאן והחיים סחפו. אני מרגישה שהשנה פשוט עפה. נכנסו לדירה באפריל, ובאוגוסט כבר פתחתי את הקליניקה. כשחושבים על זה ככה- הייתי די זריזה, יחסית לכל הסיטואציה (מעבר דירה, משבר בזוגיות והכל). נתתי לבית מראה של בית מאד מהר וכולם החמיאו לי. אנשים אומרים שהאווירה קסומה וזה נעים. אנשים גם אומרים לי לאחרונה שיצאתי מאגדה וזו הפכה לאחת המחמאות האהובות עלי, אני חושבת. אני שמחה שהלך הרוח שאופף אותי גם ניכר ממבט חיצוני.

בספטמבר כבר הגיעה המטופלת הראשונה שלי, שהייתה גם מאד מסורה לתהליך וכמעט  מהרגע הראשון החליטה שמגיעה פעמיים בשבוע.

באוקטובר התחילה המלחמה. חוויתי בלבול עמוק ולא אופייני לי. הייתי כאן לבד כי בן זוגי היה בארה"ב אצל משפחתו, וזה היה מאד מאד מפחיד. גם חברתי הטובה ביותר לא הייתה בארץ. היא הייתה בהודו. שניהם התעקשו לחזור כשכל הבלאגן התחיל. לי היה קשה להבין את זה. ניסיתי לזרוק להם מילה לגבי כך שישארו רחוק, יהנו מהחיים שלהם וישמרו על עצמם, אבל שניהם היו נחושים. אני בינתיים עברתי לבית הוריי. זה לא היה אידיאלי אבל זה היה הרבה יותר טוב מלהיות בבית לבד. כשהייתי לבד החרדות שלי השתוללו, ובבית הוריי אימי נכנסה ללופ של תפקוד ומדיטציות- רק לא להכיר בכאב.

תוך כמה ימים אהובי הצליח למצוא טיסת חזור, ובבלאגן תודעתי מוחלט ותחושה של קריסת כל מה שחשבתי שידעתי- העברתי את כל הג'ונגל של הקליניקה לבית הוריי ונסענו לספרד- לא לפני שחליתי בקורונה ונאלצתי לדחות את הטיסה כדי לא לטוס קודחת מחום.

זה מעניין אותי שעכשיו כשאני מגלגלת במחשבות אחורה את כל מה שקרה, דווקא על ימי המלחמה אני מפרטת קצת יותר, ולא, למשל- על כל מה שעבר בי עם פתיחת הקליניקה. אולי נגיע גם לזה, אבל בכל אופן מעניין לגלות כעת מה יותר מבקש עיבוד ומה פחות.

בספרד התארחנו אצל מלאך הקמינו שלי- פליפה. יש לו בית על החוף בקאנט. זו עיירה קטנטנה (ממש קטנטנה) וכל בלוק הבניינים מגודר בגדר גדולה, שרק לדיירים יש מפתח להכנס למתחם שלה. הרגשתי שם מוגנת. לא היו כמעט אנשים ברחוב. היה סופר מתחת לאף, ואת חוף הים, ובריכה (שהייתה סגורה כי חורף, אבל יפה לעיניים) והרבה ינשופי עצים שגרים ממש שם. זה מרגש לגלות שלפליפה עוד היה תפקיד בחיי אחרי הקמינו, והמסע הזה עוד לא נגמר. גם בילינו יחד קצת. הוא לקח אותנו לאכול את הפאייה הכי טעימה בולנסיה, ולשתות הורצ'אטה וכל מני מטעמים מקומיים טובים. יכולתי להתקלח בלי לפחד מאזעקות, והמתח בגוף ירד קצת אפילו שהייתי דבוקה לחדשות. לא חשבתי אי פעם שאני אהיה דבוקה לחדשות, אבל זה קרה וזה נתן לי טיפת תחושת שליטה, לדעת מה קורה בארץ שלי ועם המשפחה שלי. אחד הדברים שהבנתי בדיעבד סביב כל הסיפור, זה שנכון לכרגע אני מעדיפה להשאר כאן, עם כל המורכבות. כן, גם אם זה אומר לקחת סיכון וגם אם זה אומר להעמיק את הטראומות. כל הדבר הזה הוטל בספק רציני עם תחילת המלחמה, ואולי הבחירה שלי היא לא מובנת מאליה (אבל מה כבר יכול להיות מובן מאליו בסיטואציה כזו?). על פניו הטבע אומר שאם אתה רוצה לחיות ושד בא לטרוף אותך אז תברח, אבל כנראה שבמציאות על האדמה הזו זה מורכב יותר. בינתיים אני כאן, עם החיות שלי ומה שהתחלתי לבנות.

בשובי ארצה הגיעו עוד מטופלים. עכשיו יש לי ארבעה. היו עוד כמה שיחות התעניינות. שמתי לב שכשאני פותחת את ליבי לעוד מטופלים זה פשוט קורה, וכשאני סוגרת, גם זה קורה. היקום לגמרי רוקד איתי את הריקוד ויש בזה משהו מרגיע. אני לא עסוקה בשיווק בכלל, אלא יותר בעיבוד השוק של מה שעשיתי לעצמי- לקפוץ למים דווקא אל הדבר שתמיד הפחיד אותי יותר מהכל.

הרי למדתי מיליון מקצועות ומה שמנע ממני לעבוד בהם היה חרדת הקהל, החרדה החברתית שלי. הדרכת ליקוט, צילום, חינוך... הכל התחיל ונגמר בקושי לדבר מול אנשים. אני זוכרת שלמשל בעניין הצילום אמרתי לעצמי- מקסימום אצלם חפצים וזהו. אהיה צלמת מוצר... ועכשיו מה? מכל הדברים בעולם הכנסתי את עצמי למקצוע שיותר מכל הוא צועק "יחסים", "אינטראקציה", "קרבה", "אמון", ו- "לדבר". לדבר לעזאזל. איך מכל הדברים בעולם סיבכתי את עצמי דווקא בזה?... והיה בי קול שאמר שאולי דווקא איפה שהפחד הכי חזק, שמה נמצאת האמת, שמה העניין שמבקש לפגוש, אבל אני באמת סקפטית פתאום. זה נכון אבל גם לא. תלוי מאיזה כיוון מסתכלים. בכל אופן עכשיו אני בפיק הזה שהתחלתי ממנו את הטקסט- בפיק של "מה לעזאזל עשיתי לעצמי". החרדה גבוהה, המותשות גם. הוסת מגיעה קבוע בימי שבת ואיתה גם מלטדאונס. זה נהיה נוהל שבת-מלטדאון, ולא בא לי ככה. מקווה ומאמינה שזה משתחרר ממני עם הזמן,  אבל ביומיים האחרונים נתקפתי פחד אמיתי שזה כאן כדי להשאר.

שכמו שאוטיסטים לא באמת יכולים להתרגל להצפה חושית, אלא רק לבלוע אותה ולהחנק ממנה ושתשאר תקועה בגרון והם יהפכו לפוסט טראומתיים וישחזרו את זה בכל מקום- אז ככה גם עם יחסים. שזה תמיד יכאב, תמיד יעורר חרדת אימים, ובכלל- מה זה החרא הזה שנקרא חרדה ולמה יש לי כל כך הרבה ממנו, ואיך אפשר בכלל להתחיל לפרום את הסבך הזה, כשכל חרדה שלובה באחרת וזה אף פעם לא ספציפי. זה לא חרדה "רגילה". זה חרדה אוטיסטית. נניח- יש לי חרדת נהיגה, אבל זה לא רק זה, זה גם האגורפוביה, וגם ההצפה הגופנית של לנוע במהירות (לא נראה לי שרוב האנשים מרגישים את ההשפעה של זה על הגוף שלהם), וזה פשוט אוסף של מיליון תחושות והתמודדויות... ואני לא יודעת, אולי אני סתם מגזימה ועם מספיק ניסיון על הרכב הכל היה נפתר, אבל לא נראה לי, כי עובדה שאיך שאנחנו עולים על הכביש הפתוח והגדול יותר, שנראה כאילו הוא מוביל לשומקום, ורחוק מהבית, כולי נדרכת. וזהו. לא יודעת. נתקפתי צער עמוק, אבל עמוק, על זה שכל אלו כאן כדי להשאר אולי... ויחד עם הצער אני שואלת את עצמי- אוקיי, אם זה כאן כדי להשאר- אז איך חיים עם זה בשלום? כי אני רוצה לחיות, אפילו שביומיים האחרונים היה לי כל כך קשה שגם לגבי זה כבר התבלבלתי.

ואולי גם זה לא נכון. אולי זה לא כאן כדי להשאר. אני עדיין מוצאת את עצמי מעבדת עוד ועוד מה זה אומר עבורי להיות אוטיסטית... ונכון שאוטיסטית תמיד אשאר, אבל אולי כן אלמד לעבוד עם הפחד אחרת? אולי אנצח אותו? אתמול הוא כבר שיגע אותי עד כדי כך שאמרתי לעצמי שנמאס לי ממנו, והפעם אני זו שאפחיד אותו! וכל פעם שעלתה לי חרדה, השבתי לה בחרדה ענקית יותר! כל פעם שעלתה לי תמונה קטסטרופלית בראש צחקתי ואמרתי- זה כל מה שיש לך? הנה- לי יש יותר גרוע!! וכל פעם שהיא לא עלתה- העליתי אותה בכוונה!! אמרתי לעצמי- מה היא הייתה אומרת? את הכי גרוע שלה? הנה! רציתי לקחת עליה שליטה, לשבור את הלופ. אם היא תראה שיש שם בוס והוא יותר עוצמתי ממנה אולי היא תרגע קצת ותתפוס את מקומה הראוי (שהוא הרבה יותר קטן ממה שכרגע נדמה לה). אולי לפחות אצליח לא להאמין לה. הלוואי...

עדיין משתלדת לקרוא לדברים בשמם. למשל- אם אני קורסת, להסתכל על זה דרך המשקפיים של מלטדאון. הרי הנה- אתמול היה לי כל כך קשה לדבר שוב... קשה עד כדי שאני לא מצליחה לדמיין את הדרך חזרה להשמעת קול המייה מגרוני. ולא יודעת- בסוף הדבר חזרה להשמעת קול הייתה חלקה משחשבתי, אבל עדיין ביום למחרת זה תמיד מרגיש כמו אחרי מלחמה.

קשה לי לכתוב כשיש בבית רעשים ובכללי קשה לי לכתוב. חוט המחשבה שלי נקטע, ולאחרונה משך הריכוז שלי התדרדר בצורה זוועתית. אני מתחילה פעולות ופשוט שוכחת אותן באמצע. זה מאד לא אופייני לי. אני חושבת לעצמי שזה אולי קשור לשימוש בטלפונים והגלילה הזו. שזה מנוון את המוח ומעצב אותו אחרת, כאילו מתכנת אותו להיות מסוגל להתרכז רק לפרקי זמן מאד מאד קצרים. קצרים כמו משך הזמן שאנחנו מסוגלים להתקע על פוסט או תמונה (שזה ממש רגעי ועניין של שניה פלוס מינוס). אני גם חושבת שעניין המלחמה עוד לא עובד אצלי לעומק ועכשיו נותן את אדוותיו המטרידות.

אני מתוסכלת שהנסיון שלי לכתוב עכשיו מלווה בכל כך הרבה קשיים, וזה מחבר אותי לגילוי-הוסתי האחרון שלי- שיש דברים שעדיין אני מרגישה ממש לא בנוח בהם בתוך המערכת הזוגית. לבקש עזרה בדברים, לבקש שקט, להראות בחולשתי, לנוח בלי שאפחד להשפט, כל מני. אני מרגישה המון לבד וביומיים האלו חלק מהכאב הגדול שעלה היה סביב זה. הבנתי שאני רוצה להצליח לברור- איפה האחריות היא שלי ואיפה שלו. איפה אני יכולה לאפשר לעצמי להשען, ועד היום לא איפשרתי, ואיפה זה סוג של ביצה ותרנגולת- ולא הרגשתי בנוח להשען בגלל שנתקלתי בחומות, או לפחות לא בידיים מחבקות. בינתיים, כאופייני לאדם מרצה, לקחתי אחריות על החלק שלי, וביקשתי לפחות שיעזור לי, שיתמוך אותי. אמרתי לו- כך וכך קשה לי, ואם כבר הבאתי את עצמי לבקש עזרה ואתה עוזר, אני צריכה *לדעת* שזה בשמחה ובאהבה, ולא במירמור. שאתה עושה וזה סבבה, שלא גזלתי מזמנך. גם אתמול כשבכיתי במיטה התחבאתי מתחת לשמיכה, ולא הצלחתי עד הסוף להבין אם אני מתחבאת כי אני רוצה להיות לבד ושלא יגשו אלי, או כי אני לא רוצה להפריע לו "עם הדרמה  שלי".

בערב שאלתי אותו אם הבחין שהיה לי יום קשה. הזכרתי לו שכל חודש אני מבקשת שבוסת יהיה יותר קרוב אלי, כי חלק מהקושי הוסתי הקבוע, כחלק מהטבע של הוסת- זה לשאול מה להשיל, ואם הוא לא איתי, באופן אוטומטי אני מתחילה לשאול אם להשיל אותו... ואני לא רוצה להשיל אותו מתוך מעמקי הוסת שהיא כל פעם ניתוח לב פתוח כואב ומסובך. אני רוצה לפעול בצלילות כשזה נוגע להחלטות גדולות. אני חושבת לעצמי שאולי אני צריכה ממש להסביר לו מה זה אומר "להיות איתי" בשבילי. מה גורם לי להרגיש לא לבד... ואולי הוא גם לא יוכל לספק את זה, ואולי יש בזה משהו כואב עבורי בכלל להיות צריכה להסביר... אבל יש אנשים שזה לא טבעי להם- לגשת, לחבק, לומר מילה טובה, לשאול איך עבר היום... ודברים אחרים נפלאים הם כן טבעיים להם.

מצאתי את עצמי עושה לו מבחנים. הוא הולך להכין תה ואני בוכה, ואומרת לעצמי בראש "זהו זה. אם עכשיו הוא מכין תה לעצמו ולא שואל אותי אם אני רוצה גם- הלך על הזוגיות הזו. *עכשיו ברגע זה אני מפרקת את החבילה*. ואז הוא שואל "את רוצה תה?" ואני נושמת לרווחה, וגם מבחינה בטון הדיבור שלו כמה קשה לו לחלץ מעצמו את המילים האלו. כשאני שומעת אותו מדבר זה נשמע לי כמוני בתוך שיא של מלטדאון שקשה לי לחלץ מילים... אבל הוא לא יודה בזה. בחיים לא יודה. גם אתמול, כאב לי הפרצוף ואמרתי לעצמי – נראה אם יבחין וישאל משהו. וואלה שאל. תודה לאל עבר את שני המבחנים...

ואתמול כשניסיתי לדבר ולהעלות את כאבי וחוויית הבדידות מולו שנוספת לכל זה, הוא הדף ואמר שגם לו היה יום גרוע.. ואמרתי לעצמי שמצד אחד זו התקדמות, כי הוא אף פעם לא מביא את עצמו ותמיד פשוט שותק, ומצד שני שוב נשארתי שם לבד- רק, עם "תירוץ טוב". ואמרתי לו שאני מצטערת שהיה לו יום גרוע, ובכיתי, והצעתי שפשוט ננסה להרגע ביחד... אבל שוב- אני לא קיבלתי אמפתיה. אני לא קיבלתי אף מילה לגבי הזוועות שהעליתי מולו, החרדות העמוקות, הפחד שהן שם לנצח, החוויה החושית הבלתי נסבלת שגורמת לפעמים לחשוב שמוטב למות...

שוב הלכנו לישון. לא הרגשתי שבא לי לתת נשיקה. בבוקר הוא חיבק. מאחלת לנו שהחיבוקים יגיעו גם מחוץ למיטה.

אני מרגישה שהוא מנסה להתקרב, לשאול ולחבק יותר אחרי פיקים כאלו, אבל נקודת המוצא היא ריחוק.

הוא השקיע כל כך הרבה ליום הולדתי ואני אומרת לעצמי- איך את בכלל מעזה להתלונן... אבל שוב, ההשקעה הייתה כרוכה בישיבה מול המחשב, ואולי כל מה שאני מבקשת זה שישב מולי, ולא מול המחשב. שיחבק *אותי* שיגיד *לי* שיראה *אותי*.

 

בפן המקצועי כרגע אני מדשדשת על אש קטנה עם הקליניקה. החרדות חוגגות סביב התקשורת עם ההורים בעיקר. לא משווקת. מרגישה בגולם. אולי עוד מעט תהיה פריצה גדולה. אני יכולה להרגיש תכנים משמעותיים מתבשלים, אבל גם  מרגישה מותשות עמוקה. נדמה לי שכדאי לפחות קצת לתת מאמץ, וזה דורש לא רק התעלות רגשית אלא גם להתעלות על יכולות הריכוז, הקריאה והכתיבה שנפגמו. אולי הכתיבה בבלוג תעזור ותעורר אותי גם לכתוב יותר תכנים שיווקיים... וזה לא רק עניין של שיווק, כי כתיבה היא גם בהכרח מהלך מחשבתי שמתחיל בנקודה א' והולך לנקודה ב' (ברור שלא כל כתיבה, אבל כן כתיבה מהסוג שאני מדברת עליה).

בקיצור... יאללה. 3 וחצי עמודים. לא היה פשוט אבל נעשה. נצא עכשיו להתאוורר קצת. בערב נלך לסרט, וגם רציתי לצייר ציור לאמא ליום הולדתה.

בקיץ מקווה להגשים חלום- או מדגסקר או איסלנד, ורציתי גם לכתוב על הקיר הירוק ועל החתונה עם פליפה. טוב. נגיע גם לזה.

Haste pronto