שלוש שש שש אפס חמש

  ישרא בן  20 ואני בת 30. הבלוג בן 17. הגעתי לכאן בתחילת נעוריי וכל ההתבגרות המביכה, המסורבלת, המטלטלת, הכואבת והמטופשת שלי נרשמה כאן. חצי מהחיים שלי מתועדים כאן והמקום הזה משמעותי לי מאד. כתבתי כל החיים- ביומנים, במחברות, בפתקים, בפלאפון, על היד, לעצמי בצ'ט של הפייסבוק... אבל המקום הזה מיוחד. בשנים האחרונות הקפדתי לכתוב כאן בעקביות מינימום כל חודש, ולהביא את הדברים המשמעותיים ביותר שעברו עלי בזמן הזה. אני חושבת שלא התחלתי כ"כותבת טובה". לא היה מעניין במיוחד לקרוא כאן, ומעבר לתוכן הנערי והמגושם גם הצורה הייתה מחוצ'קנת. ההתמדה בכתיבה כאן גרמה לי להשתפר מאד בעניין, ובעצם זה גם החיים הוירטואליים האלו, לעשות חברים באינטרנט, ולתקשר בעיקר בכתב במשך שנים כה רבות.   אני חושבת שמעבר לכך שהתקשורת בכתב לימדה אותי, ובכן, לכתוב, היא גם לימדה אותי לדבר. זה אולי ישמע מוזר אבל בשנים האחרונות הרגשתי שלמדתי לראשונה לדבר את שעל ליבי, ובלי תקשורת בכתיבה זה כנראה לא היה קורה לעולם.   אני לא יודעת מי מקוראיי [שתמיד הייתי בספק אם הם בכלל קיימים] יודע על כך שאובחנתי כאוטיסטית בשנים האחרונות...

  בנושא אחר: חשבתי אתמול על זה שיש מן התקשור בכתיבה שלי, והיום פתאום שמתי לב שיש מן התקשור גם ב... איך לומר? בתקשורת הרגילה שלי עם בני אדם, ככל שעובר הזמן. זה קצת קשור למה שכתבתי בפוסט על הסרת המשקפיים, ולראות את האנשים ללא החיצוניות. שמתי לב שככל שעובר הזמן, באופן יותר טבעי אני מצליחה להקשיב למסר העמוק, לסוד. זה לא רק מול אחרים, זה גם מול עצמי, וזה לא נוגע רק לצורה, אלא גם לתוכן. דוגמא לצורה יכולה להיות- אדם עם בעיות דיבור שמקשות על הבנתו, דוגמא לתוכן- הרגשתי הרבה פעמים שאיזה חבר מתרחק ממני, לא שומר על קשר, לא אכפת לו. התוכן העמוק של העניין היה שאני מתגעגעת, ו..כאילו, זה היה הרבה יותר פשוט ונעים וקל להודות בזה ולתקשר את זה ככה. אנשים המון פעמים נעלבים מאחרים וגם יש המון אי הבנות בגלל שיש ליקוי בראיית/הקשבת הרנטגן הזו. בדרך כלל אנשים הם טובים ורוצים להיטיב. זו אמירה מרחיקת לכת? תמימה מדי? אולי. בכל אופן אני שמחה לא להצטלק בקלות, ולראות ככה את הדברים. בזה, נגיד, היה לאן הרבה מה ללמוד ממני. זה נורא מעצבן שכל דבר מגיע אליה בסוף, אבל הייתי רוצה להפסיק להתעצבן מזה ופשוט להיות עם זה. חלא...

התחלתי לחפש עבודה כי ההכנסה החודשית שלי נמוכה יותר מההוצאות, וזה עושה לי ממש חרדה [חיפוש העבודה והמחשבה על להתחיל לעבוד]. בימים האחרונים אני בבית, בחופש. יש לי הרבה יותר זמן לחשוב ולעבד רגשות, וזה ניכר גם כאן בבלוג. אני חושבת לעצמי מחשבה מבאסת- שאולי באמת מוטב שלא יהיה לי את הזמן הפנוי הזה, כי אני לא מצליחה לנוח על אמת בלי רגשות אשמה, או לפחות- בלי להרגיש שזו לא מנוחה מהנה, אלא מנוחה כי פשוט אין לי כוח. אין לי כוח לכלום... שזה אולי בסדר והגיוני בעצם, כי מי שאין לו כח, צריך לנוח, אבל אז אני לא מבינה למה אין לי כוח. אני לא מרגישה בדכאון אבל אני כן מרגישה בהתמודדות תמידית ושאני פשוט מותשת. רק עכשיו אני קולטת כמה דברים קטנים וגדולים עשיתי, שכל אחד מהם דורש ממני המון משאבים רגשיים ומפיל אותי אחר כך לפחות ליום של צורך במנוחה והרגשה של כמעט-חולי. אפילו, נגיד, לנסוע לדואר כדי לשלוח את הדרכון שלי בשביל הויזה, או לנסוע לעשות את הצילום שיניים... כל דבר כזה, פשוט לכאורה, בשבילי הוא ניצחון ענק.   עכשיו, כשאני חושבת את המחשבות האלו ומרגישה מה שמרגישה, אני עוד יותר כועסת שלא נתנו לי את הסיוע בשכר...

  (בימים האחרונים התחלתי מסע שמגיל צעיר מאד ידעתי שאגיע אליו- המסע להסרת המשקפיים שלי בכוחות עצמי, גופי, אהבתי ותודעתי. כחלק ממסע זה אני מסתובבת בימים האחרונים הרבה שעות ללא המשקפיים, ומתעדת את מה שעולה בי-)   מאז שהורדתי את המשקפיים התובנות זורמות אלי אפילו יותר. מעבר לתובנה המטלטלת בנושא של אן, פתאום מתחבר לי עוד משהו לגבי הפוסט שכתבתי על פראנה ופרו אנה. אני מבינה שהסיפור שלי בחיי היום הוא לא סיפור של גבורה על הגוף וגם לא גבורה על המיינד. הסיפור הנוכחי שלי הוא סיפור של להסכים להראות חולשה, וזה דורש להיות לא פחות גיבור. [דרך אגב, זה מתחבר גם לאן, שהייתה לה את התכונה הזו לבחון את גבולותיה, ובאופן כללי היה לה גוף חזק מאד, ולא הייתה לה הערכה רבה למי שחלש פיזית או לא אמיץ מספיק להכנס ברבאק בחיים האלו].   אמרתי לאהובי היום שאני סיימתי לבחון את הגבולות האלו, בנסיוני באנורקסיה. כבר כתבתי על זה, ואולי קצת חבל, שהגעתי לבחינת הדברים האלו ממקום חולה כל כך, לא כמוהו... אבל בעצם לא חבל. אני מבינה שיש ערך עצום לכך שכל מה שמעניין אותי עכשיו זה ללמוד לאהוב את עצמי, להיות רכה עם עצמי, לפ...

  כבר פעמיים חלמתי בלילה שאני בוגדת באהובי. בחלום אני ממש אוכלת את עצמי על מה שעשיתי, ושואלת איך יכולתי לעשות דבר דפוק כל כך.. ומה אעשה עכשיו, ואיך אספר לו, ואיך חירבנתי את הכל ככה... זה עשה לי ממש ייסורים, והתחלתי להתחיל לאכול את עצמי אפילו על עצם החלום, ותהיתי אם זה משהו שצריך לספר לו... ואז הבוקר פתאום נפל לי אסימון מצלצל ומצחיק ומעניין מאד!   כל הסמסטר הזה הייתי עסוקה בלנתח מקרים על פי תיאוריית יחסי האובייקט, כתבתי ניתוחים מרשימים, קראתי מיליון מאמרים ובלעתי את הספר של ויניקוט תוך יומיים [בניגוד מוחלט ליכולות הקריאה שלי בדרך כלל]... ואיך לא חשבתי על זה? איך לא נפל לי האסימון?   כבר סיפרתי לאהובי על המחשבות הקטסטרופליות שתקפו אותי בתחילת הקשר שלנו על כך שיקרה לו משהו. פתחתי את זה גם עם המטפל שלי. הבנתי שהפחד שאני אהרוס הוא דומה במובן מסוים לפחד הכללי יותר, שמשהו יהרוס. בעצם הפחד שלי התחיל ככללי, מאדדדד כללי אפילו- שיפול עליו בניין, שהעולם יתפוצץ, שהמעלית תקרוס, כל הרגילים שלי [וגם ההזויים והלא רגילים שהם בעצם גם רגילים], וככל שהקשר העמיק הפחד נהיה אישי יותר- שאפול עליו...

  כל וסת מביאה איתה תובנה. הרבה פעמים הן כואבות. פעם זה היה כאב כמעט בלתי נסבל, כי היה בי הרבה לעקור. הרבה צמחים רעילים ופולשים שהתרבו בי כמו ג'ונגל. עכשיו זה עדיין כואב לפעמים, אבל כבר פחות. כמו להוציא אבנים אבל יותר קטנות. גם למדתי לנשום יותר ולהיות עם מה שיש. יש משהו שמעסיק אותי בחיים המשותפים החדשים. אני שמה לב שאני מתביישת מזה שאני רעבה בזמנים אחרים ממנו, ובאופן כללי "יותר". שאריות של הפרעת האכילה מפעמות בי. אני מאד מובכת גם מזה שכשאני רעבה אני צריכה את זה עכשיו ומיד, אחרת יכולה ממש לחוש בחילה ותחושת עילפון, ואם לא אוכלת מיד כשרעבה גם נהיית מאד עצבנית. זה מביך אותי כי הרי עוד מאז, כשההפרעה פעמה בכל הכוח, כל הסיפור הזה היה סביב שליטה, וכאילו, זה כ"כ נחות לתת לאוכל להחליט בשבילי ככה ולנהל אותי ככה.   זה הופך להיות מאד מורכב בשבילי עם כל הסיפור של החלמה, ושל לפגוש את האוכל ממקום חדש. אני זוכרת שגיליתי את הפראנה, וראיתי גם אנשים פראניים שלא נראו כל כך שונה מאנשים עם אנורקסיה קשה, וזה מאד בילבל אותי. אחד בחסות האהבה, והשני בחסות המוות והשנאה. מצד אחד התרגשתי כי הרגשת...