פראנה VS פרו אנה TAKE 2

 כל וסת מביאה איתה תובנה. הרבה פעמים הן כואבות. פעם זה היה כאב כמעט בלתי נסבל, כי היה בי הרבה לעקור. הרבה צמחים רעילים ופולשים שהתרבו בי כמו ג'ונגל. עכשיו זה עדיין כואב לפעמים, אבל כבר פחות. כמו להוציא אבנים אבל יותר קטנות. גם למדתי לנשום יותר ולהיות עם מה שיש.

יש משהו שמעסיק אותי בחיים המשותפים החדשים. אני שמה לב שאני מתביישת מזה שאני רעבה בזמנים אחרים ממנו, ובאופן כללי "יותר". שאריות של הפרעת האכילה מפעמות בי. אני מאד מובכת גם מזה שכשאני רעבה אני צריכה את זה עכשיו ומיד, אחרת יכולה ממש לחוש בחילה ותחושת עילפון, ואם לא אוכלת מיד כשרעבה גם נהיית מאד עצבנית. זה מביך אותי כי הרי עוד מאז, כשההפרעה פעמה בכל הכוח, כל הסיפור הזה היה סביב שליטה, וכאילו, זה כ"כ נחות לתת לאוכל להחליט בשבילי ככה ולנהל אותי ככה.

 

זה הופך להיות מאד מורכב בשבילי עם כל הסיפור של החלמה, ושל לפגוש את האוכל ממקום חדש. אני זוכרת שגיליתי את הפראנה, וראיתי גם אנשים פראניים שלא נראו כל כך שונה מאנשים עם אנורקסיה קשה, וזה מאד בילבל אותי. אחד בחסות האהבה, והשני בחסות המוות והשנאה. מצד אחד התרגשתי כי הרגשתי שמצאתי את התשובה, הנה, אפשר לשחק את המשחק הזה גם בלבן, ולא רק בשחור, אבל מצד שני הרגשתי שמאוחר מדי, בשבילי לפחות. שזה לעולם לא יהיה לבן אצלי, שזה תמיד יהיה נגוע. שהמחשבה חולה שם, בבסיס. שעדיין אני הולכת ברחוב ורואה ילדות בכיתה א', או זקנות בנות 90, ומקנאה ברזון שלהן, ועדיין כשאני חולה במשך כמה ימים, משהו בתוכי שמח על הירידה במשקל שתבוא.

 

אבל בסדר, נניח את כל אלו בצד לרגע ונסתכל על תמונה יותר יום יומית. אני בבית, רעבה, עצבנית. כבר עברה חצי שעה או שעה מאז שהתחלתי לחוש רעבה, וזה מתעכב משום מה, כי האוכל לא מוכן, כי עושים משהו, כי אהובי רוצה להתאמן לפני שנאכל יחד, או כל סיבה שהיא... ואני פשוט יותר מדי בבושה כדי להגיד לו 'תשמע, אני לא יכולה להמתין. לא. גם לא 5 דקות. אני צריכה אוכל, ועכשיו.'.

 

כשאני עם עצמי בבית זה בסדר, אני פשוט אוכלת כשאני רוצה וזהו. זה די מסודר, זה בריא, ואין הגזמות. אני פשוט יודעת מה טוב לי ומה מיטיב עמי. אני יודעת שטוב לי לאכול קורנפלקס ב9 בבוקר, ואז ב12:30 אני כבר מתחילה להיות רעבה וזה בסדר למשוך את זה עד 13:00 לפעמים, ואז ב18:30 בערך טוב לי לאכול אורחת ערב ובזה לסגור את היום מבחינת אכילה, כי אם אני אוכלת מאוחר מדי זה מקשה עלי להרדם. אם אני לא נרדמת אז אני לא עושה קקי בבוקר. אם אני לא עושה קקי בבוקר אני מאבדת תחושת רעב. אם אני מאבדת תחושת רעב ולא אוכלת כל היום אז כל הריתמוס משתבש. לפעמים אני לא מתרגשת מזה, אבל לפעמים זה גם עושה תחושה מאד רעה.

 

אני מקנאה בבן זוגי שהוא מאד גמיש בקטע הזה של מזון, ואין לו את ההשפעות האלו הקטנות של אוכל וקקי ושינה, ואם דבר אחד יוצא מאיזון אז הכל פשוט קורס. אני מרגישה שהאוכל שולט בי, ובמיוחד שבן זוגי בעצמו מתעסק קצת בעניינים של צומות, וזה תחום עניין בשבילו לבחון את המקומות האלו של לא לישון, לא לאכול, להתעלות על מגבלות גוף מסוימות או לפחות לפתח עמידות לתנאים רבים ומגוונים, קשים. הוא גם מתקלח במים קרים באופן קבוע, גם בחורף, ואוהב לפעמים גם מים רותחים מדי. הוא עושה משחקים לפיתוח המח, ושותה כל מני שיקויים של צמחים שאמורים להפוך אותו להרקולס. והוא די מצליח. אני מעריכה את זה בו ואין לי שמץ של ביקורת. אני מאד מעריכה אנשים שיודעים את החשיבות של החיים הטובים, ושל הגוף וחיזוקו...

 

אבל עם זאת זה גם מטרגר אותי באופן מסוים, אולי. כלומר, אני משווה את עצמי אליו, בלי להתחשב בכל העבר המורכב שלי, ואז אני מבקרת את עצמי- למה אני חלשה כל כך, למה אני רעבה יותר ממנו, למה אני לא יכולה לדחות את זה בכמה דקות, למה כל שינוי קטן הוא כ"כ דרמטי בעבורי...

וכאילו, זה לא שאני שוכחת את הכל לגמרי או חסרת חמלה לגמרי, עובדה שאני כותבת את הדברים האלו עכשיו [וגם תקשרתי אותם מולו אתמול בערב, וסיכמנו שלא נמתין יותר לעולם כשאני רעבה, אחרי שפעמיים באותו יום עשיתי את הטעות הזו]... פשוט אני מרגישה שאני עדיין צריכה עיבוד של זה בכתב, והבנה של זה יותר לעומק.

 

אתמול ממש נבהלתי כי הוא עשה איזה צליל וחשבתי שהוא יעשה משהו שיכאיב לי, והתחלתי לבכות באופן ממש מיידי. הוא צחק קצת ולא הבין למה הגבתי ככה, ואמר שזה לא נורא גם אם קצת כואב, וזה ממש מהר עובר... וכאילו, הוא צודק, אבל אני פשוט לא שם, כמו שעם האוכל אני לא שם... חשבתי לעצמי שכל כך הרבה שנים הכאבתי לעצמי, כל כך הרבה שנים התייחסתי לגוף שלי ביחס מתעלל [לא פחות!!], כל כך הרבה שנים הייתי לא קשובה לגוף שלי, שעכשיו זה פשוט בגדר פשע עבורי לגרום לו כל כאב קטן. לגרום לו להיות רעב, לעבור בדיקת דם, לקבל מכה בטעות... כל מני. פעם ממש לא פחדתי מבדיקות דם ופתאום משהו ממש השתנה אצלי. פיתחתי אפס סבילות לכאב פיזי. זה שינוי גדול בשביל מי שהתייחסה לגוף שלה כמו חתיכת זבל שצריך להתעלל בה ולהשמיד אותה מילימטר אחר מילימטר... והלוואי ויכולתי לגשת לכאב ממקום חדש, נקי, כמו גם לדברים כמו פראנה... אבל אולי בעצם גם הלוואי שלא. כלומר. זה לא רלוונטי אפילו מה "הלוואי" ומה לא. העבר שלי הוא העבר שלי ואין מה לשנות אותו, ובסך הכל אם כבר זה עברי, אז אני יכולה לשמוח שאני זוכה לראות תמונה שלמה (מה שתמיד ביקשתי), ונכון שזה כאב, כאב מאד, ושאולי זה נס שאני כאן וזוכה להחלמה, ונכון שאולי זה יקח לי 10 או 20 שנה להתגמש במקומות שעכשיו הם ממש שחור-לבן לי... ואולי גם אבין יום אחד שבכלל זה לא נכון לי. שאני פשוט אדם שזקוק לריתמוס הזה. לחרבן בשעה קבועה, לאכול בשעה קבועה... זה לא שאני היחידה. יש מליון אנשים כאלו. אולי גם הגוף הנשי שונה מהגברי הקטע הזה.

 

זה מאד יפה לחשוב על השבטים שכשהיה להם אוכל הם אכלו, וכשלא היה הם לא אכלו... זה רומנטי, זה אידיאלי אולי, להיות בשלוות נפש מול זה... אבל אני לא גדלתי בשבט, אני גדלתי אחרת... והמסע שלי הוא שלי.

 

לפעמים עלתה בי ביקורת לגבי מכורים נקיים ואיך שהם בחרדה נוראית מלפגוש את הסם או כל מה שקשור בו... או גם, פסיכוטיים לשעבר שמתרחקים כמו מאש אפילו מבחינה מחודשת של מהי משמעות הפסיכוזה... וכאילו, לא יודעת. עכשיו אני יכולה למצוא קצת הזדהות עמם. זה לא שאינני זוכרת איך זה היה בהתחלה למשל כשניסיתי להגמל מוויד. זה באמת היה בלתי נסבל אבל באיזשהו שלב זה כבר הפך לבסדר גמור. אם מישהו מעשן לידי זה סתם מגעיל אותי ולא מפתה כלל ובדרך כלל אני אקום ואלך, אבל לא כי בורחת, אלא סתם, כי זה לא מושך אותי להשאר שם...

 

ועכשיו אני מרגישה שיש אולי מקומות שאני עדיין בורחת מהם כמו מאש. שיש דברים שפשוט בלתי נסבל לי לחשוב עליהם. שאני רוצה לעטוף את עצמי חזק חזק והיטב, ולא לגרום לעצמי כאב יותר לעולם. לא לפגוע בעצמי יותר לעולם. לא לאטום את אוזניי וליבי אל עצמי יותר אף פעם.

אני מאחלת לעצמי לא לחוש בושה לגבי עצמי, הצרכים שלי הפיזיים והנפשיים, העבר שלי, החולשות שלי, הנקודה שאני נמצאת בה בדרך... אני מאחלת לעצמי לזכור שהדרך של כל אחד היא אחרת, החולשות של כל אחד הן אחרות, האתגרים והכל... אין צורך בהשוואות. הן לא רלוונטיות. אפשר לקבל השראה. אפשר לגדול יחד. אפשר לבכות יחד. אפשר לשתף. אפשר להגיד "אני מקנאה" אפשר להגיד "אני חשה בושה" ואפשר לקבל חיבוק על זה, ומילה טובה.

 

אני מאחלת לעצמי גם לא להתבייש בבכי שלי, בפחד שלי, בעיקררר ובדגש על הימים שלפני הוסת. לאהוב את הבכי הזה יותר מכל, להקשיב לו יותר מכל, כי הוא נושא את המסרים המרפאים ביותר.

 

אלוהים שלח לי איש טוב מאד לחיות עימו. איש מיוחד במינו. אנחנו ממש בתחילת המסע ובטח אפגש עם עוד ועוד הפתעות ופצעים בתוכי בזכות המראה היפה והטובה הזו.

 

תודה אהובי שאינך נבהל מכאבי, מעברי, מהבושה שלי, מהדמעות שלי. תודה שאתה אוהב אותי איתם ורואה אותי עמוק עמוק דרכם...