התחלתי לחפש עבודה כי ההכנסה החודשית שלי נמוכה יותר מההוצאות, וזה עושה לי ממש חרדה [חיפוש העבודה והמחשבה על להתחיל לעבוד]. בימים האחרונים אני בבית, בחופש. יש לי הרבה יותר זמן לחשוב ולעבד רגשות, וזה ניכר גם כאן בבלוג. אני חושבת לעצמי מחשבה מבאסת- שאולי באמת מוטב שלא יהיה לי את הזמן הפנוי הזה, כי אני לא מצליחה לנוח על אמת בלי רגשות אשמה, או לפחות- בלי להרגיש שזו לא מנוחה מהנה, אלא מנוחה כי פשוט אין לי כוח. אין לי כוח לכלום... שזה אולי בסדר והגיוני בעצם, כי מי שאין לו כח, צריך לנוח, אבל אז אני לא מבינה למה אין לי כוח. אני לא מרגישה בדכאון אבל אני כן מרגישה בהתמודדות תמידית ושאני פשוט מותשת. רק עכשיו אני קולטת כמה דברים קטנים וגדולים עשיתי, שכל אחד מהם דורש ממני המון משאבים רגשיים ומפיל אותי אחר כך לפחות ליום של צורך במנוחה והרגשה של כמעט-חולי. אפילו, נגיד, לנסוע לדואר כדי לשלוח את הדרכון שלי בשביל הויזה, או לנסוע לעשות את הצילום שיניים... כל דבר כזה, פשוט לכאורה, בשבילי הוא ניצחון ענק.

 

עכשיו, כשאני חושבת את המחשבות האלו ומרגישה מה שמרגישה, אני עוד יותר כועסת שלא נתנו לי את הסיוע בשכר דירה לו אני זכאית. חישבתי כמה כסף חסר לי כדי לכסות כרגע את הוצאותיי החודשיות, והסיוע הזה פחות או יותר היה סוגר לי את הפינה [ובגלל זה גם מראש בניתי עליו] ועכשיו זה מאכזב ומאתגר שהוא איננו. אסור לבנות על משהו לפני שהוא ישנו, זה כלל חשוב מאד. העניין הזה מאלץ אותי לקום ולחפש איך להכניס את הסכום הזה בעצמי. זו הרגשה ממש חסרת אונים ולא נעימה, ההרגשה שאין לי יכולת להתפרנס. יש לזה המון רבדים ויש המון צורות להסתכל על זה. אחת מהן, שמשנה את כל התמונה, היא- שזו בחירה שלי. אני בוחרת בזה, אבל עדיין זה ביצה ותרנגולת... כי אני לא בטוחה שאני בוחרת בזה בנסיבות עד כדי כך משמחות או מלאות בחופש בחירה. אני בוחרת בזה כי בפעם האחרונה שלא בחרתי בזה התרסקתי לגמרי, ולא חזרתי לעצמי. ובסדר. אז התרסקתי, וטוב שלא חזרתי לעצמי אולי. טוב שהבנתי מה הגבולות שלי, אולי... אבל עם כל זה שזה טוב, עדיין לא מצאתי איך להתנהל עם זה בעולם. איך, למשל, אני יכולה לשלם שכר דירה ואוכל ובייסיק שיט, בלי לעשות דברים שממש מקשים עלי על מנת להשיג את הכסף הדרוש לכך. אתמול כתבתי מודעה של חיפוש עבודה והיום התחילו לפנות אלי אנשים, וזה הכניס אותי לכזו חרדה. אוף...

 

עוד מעט אהובי יתחיל לעבוד מהבית, ותהיה לנו תקופה קצרה שנהיה שנינו המון בבית [עד שאשוב ללימודים, ואתחנן לקצת מהחופש שיש לי כרגע, ואקלל כל רגע שלא התבטלתי בלב שלם ושמח]. פחדתי קצת איך זה יהיה. מול אהובי אפילו יותר קשה לי להתבטל מאשר מול עצמי. הוא כזה שאף פעם לא מתבטל, תמיד צריך לעשות [למרות שאוהב מאד מנוחה]. אפילו כשחוזר מהעבודה עייף ואין לו כוח להתאמן כהרגלו, אז יעשה יוגה, אבל בחיים לא יקרוס על הספה ויכריז "אני מת"... ואני תוהה לעצמי, איך זה יהיה? עברה לי היום מחשבה קצת מטרידה בראש, וחשבתי לעצמי שזה יהיה קצת כמו אשפוז יום. יהיה כאן מישהו שמולו לא ארגיש בנוח לשקוע, או להטרק עם הרגשות שלי מכאן לשם במהירות מסחררת, לבהות בתקרה ולצאת מהגוף ולתהות אם השתגעתי ולהחליט לבשל או לטפל בצמחים כדי לא לחשוב, כדי רגע פשוט להיות, לעשות משהו, להיות מועילה בקיום שלי... אוף, מה זה הקטע הזה של להיות מועילים בכלל. אני פשוט עייפה.

 

אני גם רוצה ללמוד להרגיש בנוח לידו, וברור לי שזה בסדר שאני עדיין לא לגמרי, כי אנחנו רק בהתחלה, ולא רק זה- זו גם פעם ראשונה שעזבתי את בית הורי... וזו סיטואציה שמאד חדשה לי ומאד מרגשת ושונה ומאתגרת מכל מני בחינות. ברור לי גם שנעבור כל מני תקופות יחד- ששנינו מלא בבית, או שנינו מלא לא-בבית וכמעט לא מתראים, או אחד כן והשני לא, אחד מובטל והשני לא... זה דברים שמשתנים, וזה בסדר, אנשים עוברים דברים ותהליכים... אבל... לא יודעת. אני חושבת שכל זה מתקשר גם לנושא שכתבתי כאן בחודש האחרון על האוכל. אני מרגישה שכאילו יש לי איזה בושה מולו, שאני מתמודדת נפש והוא לא. זה הכי אידיוטי וזה גם בכלל לא משהו שהוא גורם לי להרגיש. הוא הכי מתוק וגם אתמול אמר לי שמאד גאה בי על התהליכים שאני עושה, ואמרתי לו שזה מאד משמעותי לי לשמוע ואז פירט וחיזק עוד יותר... ועדיין, לא יודעת. הבן אדם כל כך חיוני, ואני מרגישה לפעמים כזו שבר-כלי. יש בי המון שמחת חיים, המון אומץ ורצון לחיות טוב, אבל הקלפים שלי אחרים ולכל אחד יש נקודת פתיחה אחרת, ואני יודעת שממש אין שום טעם להשוות, אבל עדיין מתביישת, מולו אבל גם מול עצמי, להכנע רגע.

 

האמת, שאני מרגישה שבעניין הזה השיעור הדדי, ולפעמים אני מזכירה לו לקחת פסק זמן, או- שזה בסדר לעצור, ושהוא באמת עובד קשה מאד ויש לו את כל הסיבות להיות עייף... אבל, מהצד שלי מה? אין לי שום סיבה להיות עייפה חוץ מחיים כמעט-שלמים של דיכאון וחרדות שחילחלו לי עד מח העצם ועכשיו כל יציאה למרפסת מרגישה כמו וואוווווווווווו. יש גם את העניין של המקום החדש, שתמיד מעורר בי חרדה. גם במעבר הקודם הגבתי ככה, ולקח לי זמן להרגיש בנוח להתחיל לצאת אפילו להסתובב בשכונה. עם כל זה הייתי אמיצה השבוע וחוץ מזה שנסעתי לעשות צילום שיניים, גם נסעתי לפגוש צייר שאלמד אצלו, והלכתי באופן ספונטני לבריכה המקומית. בקיצור, לא יודעת. מבקשת איזון בין מנוחה לעשייה, ובעיקר בהתבוננות שלי עליהן, בחמלה שלי על עצמי וצרכיי, בלי להשוות נקודות פתיחה ואיפה כל אחד במסעו. אנחנו כאן ביחד, ואנחנו מעולים [וגם יפים, יש לציין]. מבקשת להנות מהחופש ולזכור שאני כרגע סטודנטית ובקרוב אחזור ללימודים ויהיה לי לוז צפוף ומאתגר, וכשתגמר השנה הזו אני מפסיקה ללמוד ומתחילה לעבוד, באופן רשמי, במקצוע שלמדתי [בניגוד לרב המקצועות שלמדתי ומעולם לא עבדתי בהם]. זו הולכת להיות מתנה מסקרנת לעצמי, והבטחתי לעצמי שאת הכסף שהוצאתי על הלימודים האלו, אחזיר באמצעות עבודה בתחום. סה"כ כשלושים ושש אלף שקלים- משהו שאוכל להרוויח בשנה של עבודה בחצי משרה.

 

זהו. זה היום שלי. מחר יום מאתגר של הרבה עניינים מחוץ לבית. אלוהים, תכלס הכי נחמד זה להאשים את הקיץ בהכל. זה בכלל לא הגיוני להתקיים בחום כזה.

 

מיררתי בבכי הבוקר כי אמא שלי אמרה לי להחליף רופא משפחה ולעשות לבד בדיקת דם, כי לא תמיד היא תהיה. מזמן לא ייללתי וצווחתי ככה, כמו אחרי סיום השיחה הזו. אחר כך שרתי וניגנתי ופתאום ראיתי כמו הבזק של אש בזווית העין. זה היה? זה לא היה? הבית נשרף? אולי קצר במח? בסוף, כנראה שזו הייתה השמש.