שלוש שש שש אפס חמש

מי נחשב אדם עם טראומה? טראומה חייבת להתרחש בסמטה חשוכה? היא חייבת להיות באלימות גלויה? ראיתי אנשים שלא נאנסו מעולם אבל חיים בתחושה שזה קרה להם מתישהו. הם היו אנשים רגישים מאד, וחשבתי לעצמי- יכול להיות שהם חווים על בשרם את הטראומה של החברה כולה? (נשים רגע בצד, למרות שזה חשוב ולא צדדי בכלל, את כל האונס האפור, ואת אינספור הנשים והגברים שנכנסים לעולם המיניות ללא כלים, הבנה, מודעות, אכפתיות, יכולת לתקשר את עצמם באמת, ועוד...)   אני מדברת על מעין אמפתיה של לחוש על בשרך, אבל מבלי היכולת להתעלות מעל, או להפריד. להפריד זו מילה יותר מתאימה. אולי אנשים רגישים מאד הם אנשים שבאופן כללי פחות קונים את השקר הזה שאנחנו נפרדים. לא שיש לי משהו נגד השקר הזה, אינני מגנה אותו, על אף שלמילה שקר קונוטציה שלילית. הוא שקר נחוץ וחשוב וטוב ובלעדיו אי אפשר לחיות כבן אנוש על האדמה הזו, אבל עדיין הוא שקר [אולי, לצורך הטקסט הזה. יכול להיות שהוא גם לא שקר ואין בכלל כלום, או יש, אבל סתם, כפשוטו, בכל אופן זה לא הדיון כרגע.]   אז איפה היינו? אנשים רגישים חווים את הטראומה החברתית ונושאים אותה על הבשר שלהם והיא מת...

  כל מני מחשבות ליוו אותי לאורך השנה הזו של לימודי הפסיכותרפיה, לגבי מה בינה לבין מחשבות מאגיות [כפי שאני מבינה אותן, וגם כפי שהDSM]. למה אני מתכוונת? פסיכיאטרים לא מסתכלים בעין יפה על העניין הזה שנקרא מחשבות מאגיות ואפילו התכבדו להמציא הפרעת אישיות עבור מכשפות מסוג מסוים [הפרעת אישיות סכיזוטיפלית]. נכון שבקצה אחד של הספקטרום הזה העניין יוצא מאיזון ויכול לפגוע. כולם נופלים ברשת הפירושים המוטעים [זה קרה אפילו לאלוהים פעם אחת, באיזה שיר שכתבתי]. בכל אופן, השאלה היא מה מתרחש בצידו השני של הספקטרום? מעבר לקשת? שמה, יושב בקליניקה איזה תרפיסט ומפרש את התנועה של הגבות שלך, את האופן בו נגעת בארנב, החזקת את העיפרון, הצבע שבחרת, הנוצה שהתעופפה בדיוק כשדיברת על אמא שלך שעברה הפלה- וקושר את כל אלו לאיזה משלוח מנות מופלא וחד פעמי של דיאגנוזה צרה ושטותית [או רחבה וגאונית, תלוי בתרפיסט].   איפה על הציר הזה ממוקמים יונג למשל, או אלחנדרו חודורובסקי? מדוע ארכיטיפ הדרקון, או מריה, או הבת הקטנה, השלישית- הם נחלתם של מפרשים מסוג מאד מסוים?   בסדר, אני מודה. גם כשאני צפיתי ב'פסיכומאגיה' של חוד...